פסטיבל הסרטים היהודי השנתי של אטלנטה (השני בגודלו בארה"ב!) הוא הזדמנות מצויינת לקבל תמונת מצב של הישראליות כפי שהיא מיוצגת על המסך הגדול. זוהי סדום, אחותי היפה, המבול, בין השמשות, בוקר טוב אדון פידלמן, הדקדוק הפנימי — אלו הם הסרטים הישראלים שהספקנו, אשתי ואני, לצפות בהם בשבועיים האחרונים, והיו גם אחרים.
מבול הסרטים הזה — כשהוא מקובץ בפסטיבל אחד בפרק זמן קצר — מאפשר הצצה עמוקה יותר אל תוך האג'נדה התרבותית הנוכחית בישראל. אז ברור שכל הסרטים שציינתי כאן נושאים אופי דפרסיבי למדי (למעט זוהי סדום — למרות שכל קומדיה, ובמיוחד סאטירה פוליטית, בסיסה בתסכול כלפי המצב הקיים, ולכן זוהי סדום דווקא השתלבה יפה ברפרטואר השנה). אבל נדמה שהמכנה המשותף בין כל הסרטים הללו, מבחינה נרטיבית, הוא עמוק במיוחד השנה. כל הסרטים שהזכרתי כאן עוסקים במשפחה לא מתפקדת: באחותי היפה מותה של האחות מרי משתק במשך השבעה את הבית (המתפורר גם כך) של ראמה ובעלה רוברט. ב "המבול" משפחת רושקו לא מצליחה להתמודד עם חזרתו של הבן האוטיסט. בין השמשות מציג לנו מספר תאים משפחתיים, שבכולם היחס בין ההורים לילדים הוא של כישלון מוחלט. בבוקר טוב אדון פידלמן אנחנו פוגשים בנסיון חטיפה של משפחה שלמה (באופן מטאפורי) שכמעט ומצליח בגלל היחסים השבורים בין חברי המשפחה (אב-בן, בן-אשה). הדקדוק הפנימי מציג את משפחת קליינפלד כתא מרקיב ומסרס, ולבסוף גם ממית.
(אגב, מה שכן יש לכול המשפחות הללו — שממוקמות בשוליים של החברה הישראלית — זה הרבה זמן משפחה. וזה כשלעצמו קצת אירוני, כי מעמד הביניים של היום כבר לא יכול להרשות לעצמו לריב כל כך הרבה. כולם עסוקים בלהתפרנס).
היה אפשר להסתפק בזה — באמירה שהחברה הישראלית, בראי הקולנוע, לא מסוגלת לתפקד יותר כתא מאוחד, ומתפוררת לחלקיה הנפרדים. אבל המכנה המשותף פה הוא עמוק ורב משמעויות עוד יותר. ובליבו: דמות האב. דמות האב בכל אחד מהסרטים הללו מצטיינת בכשלונה: רוברט מזמן וויתר על האשה שלו (ועל אחותה), על הבן שלו, על החלומות שלו. האב רושקו מ"המבול" הוא נוכח-נעלם הבורח מחייו אל ענני המריחואנה. האבא אלכס מבין השמשות מסרב לקחת אחריות על מעשיו עד שהיא מתפוצצת לו בפרצוף, והשוטר (רמי דנון) מנסה לחפר על חוסר תפקודו כאב משפחה. אדון פידלמן נכשל בכל נסיון ליצור קשר אנושי, בין אם עם בנו או עם עמיתיו ברחוב לוינסקי. משה קליינפלד ניצול השואה מצמצם את קיומו והופך לצל של אשתו המפלצתית.
אפילו זוהי סדום, עם כל ההילה הקומית והאוירה הקלילה, מציגה לנו אבות בלתי מתפקדים, או כאלה הבוגדים בתפקידם המשפחתי: לא רק דוב נבון ואלי פיניש שלא מתפקדים כאבות, אלא גם מוטי קירשנבאום בתפקיד אברהם אבינו (לא בדיוק אב השנה …) ואפילו אייל קיציס בתפקיד אלוהים, מעין הייטקיסט ציני שלא באמת מאמין בשום דבר שהוא עושה (ואפילו לא באמת מחריב את סדום).
הסרט הערת שוליים לא הוצג בפסטיבל כי הוא מופץ באופן מסחרי בארה"ב (טקס האוסקר התקיים ממש בשלהי הפסטיבל באטלנטה), אבל קשה שלא לזהות גם בו את מוטיב האב הכושל, העלוב, המתיימר, שלא עומד בפרסונה שהוא מציג לעולם. בקיצור, זה לא האב הקולקטיבי אשר לו פיללנו.
וכל זה, בלי מילה על האיש בתמונה.
בטטה קרה 