על "סרט לבן", של מיכאל האנקה

14 03 2010

בימאי מוכשר מיכאל האנקה. עומק המסרים והדיונים ש(רוב) סרטיו מעוררים חורג בהרבה ממה שאנחנו מצפים מ"בידור". בגלל זה בעצם ל"סרט לבן" לא היה סיכוי אמיתי בטקס האוסקר. גם הקונספט של "ביקורת קולנוע" מתהפך בהקשר של "סרט לבן"-זהו טקסט כל-כך עשיר ומורכב שאין טעם לדון בו לפני הצפייה. מספיק לומר–רוצו לראות, ואח"כ נדבר. נקודות התחלה מומלצות לדיון בסרט יש בסינמסקופ של יאיר רוה וגם כאן (רומי יצחקי עושה ניתוח סטרקטורליסטי קצר לסרט א-לה קלוד לוי-שטראוס). הנה כמה מחשבות נוספות בעקבות הסרט:

אני מאלה שכן אוהבים את "סרט לבן" גם בהשוואה להישג המדהים של האנקה ב"מחבואים". שני הסרטים דומים וגם שונים בהרבה רמות. הבדל בסיסי אחד קשור בתקופה: "סרט לבן" מספר על הקולקטיב האירופאי-מודרני בשיא השחצנות והרובוטיות שלו, רגע לפני שהתרסק אל תוך שתי מלחמות עולם. "מחבואים" דן בתוצאה של ההתרסקות הזו, כשהאלימות והדיכוי עוברים בעידן הפוסט מודרני מתורגמים לרגשות אשמה והדחקות של הפרט. זהו הבסיס להבדל הנרטיבי והסגנוני בין שני הסרטים הללו: "סרט לבן" עם צילומי החוץ וקאדר ענק של משתתפים, "מחבואים" עם גיבור אחד, אישה ובן, וכמובן — "אח" חורג ומרוסק.

מעטים הם הסרטים שאינם מלווים בשום סוג של פסקול מוזיקלי. הפסקול הוא מניפולציה רגשית על הצופה, הוא "מנחה" את הצופה מה להרגיש, איך לפענח את מה שהוא רואה מולו בכל רגע. התוצאה של העדר פסקול ב"סרט לבן" (כמו ב"מחבואים") היא מצמררת – מבלי ההכתבה החיצונית הזו, הצופה נדרש לריכוז ומאמץ רבים יותר בזמן הצפייה, הבטן הופכת הרבה יותר רגישה, יותר עצבנית אפילו, למה שהיא רואה. אתה פשוט לא יודע מתי אתה הולך לחטוף את הבומבה … האנקה אינו הראשון שבוחר לא לשים שום מוזיקת ליווי. מומלץ לצפות באחד מסרטי המותחן פסיכולוגי/אימה המצויינים שנעשו אי-פעם — Les Diaboliques — בשביל להבין ששקט יכול להיות אפקטיבי מאוד, במיוחד כדי לעורר אימה בצופה.

בשיעורי ספרות השוואתית באוניברסיטה מלמדים שאגדות ילדים (כמו ליכלוכית, כיפה אדומה וכו') אינן כל-כך תמימות כמו שאנחנו נוטים לחשוב. בדרך-כלל הן מסופרות על-ידי דמויות שוליות בבית — הסבתא, הדודה המזקנת (כאלו שיש להן זמן לספר סיפורים במקום לעבוד) — והן מביעות את הזעם הכבוש של המנוצל, החלש, הקורבן, באמצעות קודים סמויים. אולי האמהות של ליכלוכית ושל שלגייה לא באמת היו אמהות חורגות שלהן, הן פשוט שנאו את הבנות הצעירות, היפות והכריזמטיות שלהן, ועשו כל שביכולתן כדי לדכאן, לנשלן, ולדחוק אותן אל קרן זוית. בתחילת המאה ה-19 החלו האחים גרים להסתובב באזורי הספר של גרמניה, לאסוף סיפורי עמים גרמניים וצרפתיים מפיהם של חקלאים וכך הפכו סיפורים מקומיים, פולקלוריסטיים לתפוצה עולמית, למילון הסמלים של ילדותינו. אותה אלימות שמשתקפת בסיפורים אלה (עמי ותמי זורקים את המכשפה שרוצה לאכול אותם לתוך התנור, הצייד פותח את בטנו של הזאב כדי להוציא את הסבתא שבלע חיים) מופיעה בחיי הכפר שב"סרט לבן". האנקה מראה לנו בעצם את המציאות שהצמיחה מתוכה את סיפורי האגדות האהובים הללו.

ואם כבר נגענו באלימות וניצול ילדים — המיומנות הקולנועית של האנקה לייצר משוטים קטנטנים רמיזות, קצוות חוטים של עלילות משנה, מסרים סמויים, פשוט מדהימה. נדמה לי שאווה, אהובתו ואשתו לעתיד של כריסטיאן המורה והמספר, גם היא קורבן של ניצול מיני, כנראה שמאביה. כשכריסטיאן רוצה לעצור לפיקניק בצד הדרך, אווה מגיבה בחרדה בלתי מוסברת. בסצינה מוקדמת יותר, אביה סונט לכריסטיאן על שהוא רוצה להיות בעלה (כלומר, המאהב שלה) למרות שהוא יכול להיות אביה (והרי אביה כבר המאהב שלה). כשמנהל משק הבית של הברון רוצה להתבודד איתה, היא כבר מזהה את הקודים של חרמנות גברית של גיל העמידה אשר באה לחמוס אותה, ומתחמקת. אבל כל זה בכלל לא ברמה הגלויה של הסיפור. האנקה מגולל בפנינו, באגביות עוכרת שלווה, מציאות של ניצול מיני ואלימות שאינם פוסחים על אף נפש רכה בסרט.

ואולי האנקה יודע על מה הוא מדבר. מעטים יודעים את הגלגולים שעברה תאוריית "תסביך אדיפוס" של פרויד. ב 1897, לאחר שאסף המוני עדויות של גברים ונשים על התעללות וניצול מיני שעברו בילדותם מידי הוריהם, הכריז פרויד על "תאוריית הפיתוי" אשר למעשה מאשימה הורים בהתעללות בילדיהם כתוצאה מפיתוי מיני שהללו מעוררים בהם. פרויד נתקל בתגובות צוננות על "תאוריות הפיתוי" שלו מקהל החוקרים של וינה, וכנראה שבעגקבות תגובות אלו הכריז ב 1905 על תאוריה הפוכה לחלוטין: "תסביך אדיפוס" גרס שכל העדויות ששמע היו למעשה פנטזיות של ילדים כלפי הוריהם, ושבפועל הוריהם כלל לא התעללו בהם. האם בגד פרויד בילדים בהעדיפו את גרסת ההורים? האם יש משיכה מינית ופיזית מההורה אל הילד או מהילד להורה? מן הסתם לשניהם, רק שההורה הוא זה שמסוגל לכפות (למרבה הצער) את הפנטזיות החולות שלו על הילד, ולא להפך. בכל מקרה, האימוץ הרחב של "תסביך אדיפוס" במערב ידוע. אבל כנראה שהחינגות האלימות שארעו אצל הציבור הבורגני של וינה לא היו רחוקות מאלו שארעו בכפר הגרמני שמוצג ב"סרט לבן" ממש באותן שנים.

אגב, סרט נוסף שאפשר להציב אל מול "סרט לבן" הוא "זה ייגמר בדם", שם הגיבור אינו מוכן להתחבר אל החינוך הויקטוריאני והקהילה הפרוטסטנטית שמשתקפת אלינו ב"סרט לבן", ובוחר, כאלטרנטיבה, ביזמות כלכלית של האינדיבידואל. (אולם, על-פי "זה ייגמר בדם", גם בזאת אין נחמה, והיזם קורס תחת בדידותו).

"סרט לבן" אינו סרט קל, אבל מאוד מומלץ לצפייה.

מודעות פרסומת




מלכת הסמבה הקטנה – סיפור מהחיים

19 02 2010

לפעמים החיים האמיתיים מארגנים לנו סיפור עם התחלה, אמצע, סוף ואפילו פואנטה. הסיפור הבא קרה לפני כשבוע בערך. זהו סיפור אמיתי לחלוטין אבל הפואנטה שלו כ"כ אירונית ומדוייקת שהוא הזכיר לי סיפורים של או. הנרי.

לקראת הקרנבל בריו הציעו שילדה בת שבע תהיה מלכת המתופפים, זו אשר מובילה את הריקודים על גבי במה מוגבהת. ההצעה הזו גרמה להרבה רעש והתנגדות מכיוון שהמלכה באופן מסורתי מהווה סמל לאנרגיות החושניות והסקסיות של הקרנבל, והתפקיד ניתן תמיד לדוגמניות בלבוש מינימלי וחזה מקסימלי. ההתנגדות לכך שילדה בת שבע תמלא תפקיד זה קיבלה חיזוק מכך שברזיל ידועה כמדינה הסובלת מניצול מיני רב של ילדים. לעומת זאת, אביה של הילדה, שהינו ראש בית-ספר לריקודי סמבה, לא הבין על מה כל הרעש והוסיף ש"גבר שיסתכל על הילדה ויחוש ריגוש (מיני) כלשהו, חייב לקבל ייעוץ מרופא". גם האם של הילדה, קצינת משטרה במקצועה, הביעה תמיכה במיזם המשפחתי. המחלוקת אפילו הגיע לבית-המשפט העליון של ברזיל, אשר פסק לבסוף שהילדה רשאית להופיע. ביום הדין, כאשר החל הקרנבל ומצלמות רבות הצטופפו סביב הילדה, היא נלחצה מההמון ומהרעש, נשברה ופרצה בבכי. היא לא סיימה את הקרנבל אלא הלכה הביתה עם הוריה. ראו דיווח וסרטון כאן בynet.

התחלתי לעקוב אחר הסיפור הזה בשלב די מוקדם שלו, עוד לפני הפסיקה של בית-המשפט והרבה לפני הקרנבל עצמו. איכשהו התגובה של האב נראתה לי מתממת: ודאי שמי שמתחרמן מילדה בת שבע הוא דפוק בשכל, אבל יש כאן הוצאה מהקשר: הרי מדובר על ארוע שמהותו חגיגה של חציית גבולות, במיוחד המיניים. ילדה חצי עירומה שרוקדת לתוך הלילה בתפקיד שהוא מיני במובהק וכך היה תמיד – זה כבר לא "סתם ילדה". לי לפחות זה הרגיש כמו משחק באש, כמו הגזמה מיותרת. אבל הסוף של הסיפור תפס כיוון אחר לחלוטין.

מעבר לרחמים על ילדה שסבלה לחינם בגלל לחץ הוריה, מה שבאמת חכם בסיפור הזה הינה העובדה שמעבר לכל הויכוחים סביב מיניות וגבולות, פדופיליה ומה לא, (שאולי גם מתעצמים לאחרונה לאור הנוכחות המוגברת של פדופילים בעולמנו האמיתי והוירטואלי), אור הזרקורים שנזרק על הילדה הזו בטרם עת חשף עובדה בסיסית הרבה יותר, והיא שילד הוא ילד, וצריך לתת לו להיות קצת ילד לפני שמדביקים לו מצלמות לפרצוף וזורקים אותו לבמה של הגדולים. ההורים של הילדה לא חשבו על זה קודם, וגם כנראה שאף אחד אחר לא.