לרצוח את "אגנטה"

"זוהי עיר משעממת
כן, משעממת. אפשר
לצפות את השמש
להיעלם באש"

השבוע מלאו עשרים שנה לצאת האלבום "מי רצח את אגנטה פלסקוג", האלבום שהכי מזוהה עם נושאי המגבעת. אבל הרשומה הזו מוקדשת לפרי הביכורים של הלהקה, האלבום המחתרתי שיצא רק כקלטת בזמנו.

שמעתי אותם מיד עם צאת הקלטת הראשונה שלהם ומאז הקלטת הזאת פשוט מולחמת לי לתוך הורידים ("זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח / היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת"). עד היום אני יכול לדקלם ברצף כל שורה מהקלטת הזו. כשיצא האלבום המופק, המלוקק של "אגנטה" כבר היה לי ברור שהקסם הלך לאיבוד. בקלטת הראשונה היתה איזה חתיכת אמת בועטת שהמגבעות לא הצליחו לשמר במעבר לשלב הבא. כמו שהכתבה מאתמול באתר של הארץ מתארת–תהליך ההפקה של "אגנטה" הרג את האמת האומנותית של הלהקה הזו. כל שאר הסכסוכים והרכילויות, כמו שאוהד פישוף אומר בכתבה, שוליים אל מול האובדן הגדול הזה. אבל דא עקא: אנשים כל הזמן אומרים שהם חולים על נושאי המגבעת כי אין כמו "אגנטה" … ואני אומר: אנשים אלו לא ראו שמחת בית-השואבה מימיהם (כלומר — לא שמעו את הקלטת הראשונה).

לאהוב את נושאי המגבעת זה קצת כמו כת של תמהונים. מה באמת הסיפור עם להקה שלא גירדה בכלום למהות הישראלית, שלא התכתבה כביכול-בכלום עם המפעל הציוני וכו' וכו'. בנקודה הזו המגבעות הצליחו מעל למשוער בתוכנית שלהם: להכניס למיקסר את כל החומרים שמרכיבים את התודעה הישראלית, ללחוץ על כפתור מס' 3 (מהירות גבוהה) ולהוציא משהו שאי-אפשר לזהות אותו אבל אפשר להתחבר איתו רק כישראלי ("עוד דקה השיטפון הגדול יסחוף אותנו / האיש החולה של אמריקה יקיא / המשורר הלאומי יתעד הכל").

יש טענה חוזרת ונשנית (שאני לא כל-כך מסכים איתה) שהטקסטים של פישוף בלתי-חדירים, שאין טעם לנסות לפרש אותם כי אז אובד כל הקסם וכו'. בסופו של יום, השירה של פישוף היא שירה עברית מודרנית לכל דבר (להבדיל מפיזמונאות, ראה אהוד מנור וכו'). האם מטאפורה פישופית מובהקת כמו "האלוהים שלי עייף" שונה (ברמת החיבור הפואטי) מהפזמון המפורסם "האפור היום אפור מאוד"?? השירה של פישוף, במיטבה, אינה בהכרח אניגמטית, שרירותית או אסוציאטיבית יותר מזו של לאה גולדברג למשל, היא רק אינטנסיבית מאוד, תזזיתית, לא שקטה, באופן שמקשה מאוד על הניסיון לתמלל אותה. אבל הניסיון הזה הוא בלתי-נמנע. הוא מה שמקל על הפצע.

מזוית אחרת, הטקסטים של פישוף זקוקים לחיבור עם המוזיקה המנסרת, לקול המצליף שלו. רק אז, בתוך ים הרעש, המלים שלו מקבלות את מובנן המלא. המלים של פישוף, בתוך המרחב המוזיקלי של נושאי המגבעת, מתעלות לקצה העליון של השפה, היכן שהמצלול של המילה הופך להיות מובן הרבה מעבר למובן של המילה.

לשמוע את הקלטת הראשונה של נושאי המגבעת זה כמו לעשות פירסינג: בהתחלה זה מנסר את הגוף, אח"כ השערות סומרות מרוב עונג. הקלטת הזאת היא עוד הוכחה שהאמת לא תמיד נעימה, אבל היא תמיד מרגישה נכון.

רוב האנשים לא מכירים את הקלטת אלא רק את "אגנטה". אבל אני לא מתקפל–כל הטוב המועט שיש ב"אגנטה" נמצא בשפע בקלטת. רוצו לרכוש בחנויות הקרובות!