דוד ובת-שבע, גרסת הפיקסיז

22 06 2017

הפיקסיז חוזרים. לא רק לארץ בביקור קרוב, אלא גם לתודעת המרשתת, עם אלבומים חדשים, ראיונות, הופעות, וסרט נהדר שהועלה ליו-טיוב ומזכיר לכולנו — בעזרתם הנדיבה של ענקים כמו דייויד בואי ותום יורק — למה המוזיקה של הפיקסיז כל כך מיוחדת (וגם למה הם עצמם כל כך רגילים).

Screenshot 2017-06-22 12.47.20

דוגמה פצפונת שאני מביא כאן לגדולה של הפיקסיז היא הדחיסות והרשעות שבה הפיקסיז מספרים את הסיפור התנכ"י על דוד ובת-שבע (שמואל ב' פרק יא).  זה קורה בשיר dead (מתוך האלבום doolittle) והם עושים את זה בפחות משמונים מלים ובטיפה יותר משתי דקות.

הסיפור עצמו ידוע ונידון רבות (ואף כמעט הביא להפלת הממשלה ב 1994): דוד המלך צופה מגג ביתו בבת-שבע מתקלחת ונעשה לו נעים. הוא מזמין אותה אליו, הם שוכבים, והיא חוזרת לביתה. הבעיה מתחילה כשמסתבר שהיא נכנסה להריון בזמן שבעלה אוריה בכלל בחזית (מלחמה מתישה בבני עמון). דוד מנסה לארגן לאוריה חופשה רומנטית בבית ועל ידי כך להשקיט את הסקנדל, אבל אוריה מסרב לחגוג עם אשתו בזמן שחבריו ליחידה נכתשים בקרב. דוד מבין שאין ברירה אלא ללכת על פתרון ב', ודואג שאוריה ייהרג בחזית הקרב. זה מוביל לסיפור כבשת הרש ולבסוף גם להולדת הבן ויורש הממלכה שלמה.

hqdefault

הפיקסיז מתחילים את הסיפור בבס-תופים מבשרי רעות. (ברקע, הזמר זורק בציניות: "אין לך רעיון? בא לי לעשות שיר ילדים!"). ואז נכנסת הגיטרה המובילה, ביללה חותכת של טון אחד. יש לה סאונד סליזי, טורדני. טוב לא יהיה פה.

ואז הזמר, בתפקיד דוד המלך, שר:

בת שבע, את פצצה מטריפה, רוצה אותך!

את מתוסכלת עם החיים שלך ומגיע לך משהו טוב יותר

נמאס לי מהחיים, שבע, אז תני לי!

מעבר לפזמון בן מילה אחת:

מת!

(ניאוף היא סממן למשבר, ואין ספק שדוד המלך לא נמצא במקום טוב כרגע). הבית השני קופץ מיד לאקשן:

אנחנו מתבהמים, מתחרעים, דבוקים — קתרזיס!

את קרועה לגמרי ולי עומד

הדם זורם בעורקים אבל הלב שלי —

(שוב פזמון):

מת!

בגשר המוזיקלי דוד המלך מגלה שלכל שבת יש מוצאי שבת:

היי, מי חשב?!

הבטן החמודה

והשזופה שלך

מתחילה לגדול!

מכאן, הפיקסיז עוברים מיד לגורלו האכזר של אוריה, ונדמה לי שהטון של הפיקסיז פה — כיאה לשדונים שהם — טיפה זדוני:

אוריה אכל אותה, אכל אותה, אכל אותה!

(המקור אפילו יותר בוטה, Uriah hit the crapper זה משהו כמו "אוריה אכל חרא!").

הפזמון עכשיו מקבל משמעות חדשה, כשאוריה הוא זה ש —

מת!

זהו. סוף. של השיר. של אוריה. של התמימות.

במה השיר הזה נוגע? נראה לי שהרעיון המרכזי פה הוא ריקבון מוסרי. הלב של דוד המלך מת, אבל ברוך השם חלקים אחרים בגוף שלו עוד עובדים, וגם הראש לא מפסיק לתחמן. אוריה פשוט היה בחור טוב מדי, סוג של פטריוט יפה נפש, מעין קורבן נאיבי א-לה אליפלט.

מילא שאין אלוהים או סוג של שכר ועונש או חזרה בתשובה בגרסה הזאת (בגרסה התנ"כית יש כמובן). הדבר המטריד באמת פה זה אוירת הקיום הכאוטי, הייצרי והפרוע שמעצבת את השיר בהפקה המוזיקלית כמו במלים עצמן.

סוג של סרט אימה באורך שתי דקות. "סיפורי התנ"ך" בגרסה דייויד לינצ'ית של בס, תופים ושתי גיטרות. זה כוחם של הפיקסיז.

 

מודעות פרסומת




הקיור, הופעה במיאמי, פלורידה, 26 ליוני 2016

28 06 2016

מצד אחד, בסך הכל הופעה: הולכים, שומעים ונהנים, חוזרים למלון. אבל בשלושה ימים מאז הבסך-הכל-הופעה הזו אני מסתובב עם ערימה של שירים בתוך הראש ועם לב מפוצץ באהבה.

הגענו להופעה של הקיור במיאמי במקרה. גילינו אותה אחרי שכל הסידורים לסופשבוע כיפי בחופי מיאמי כבר נעשו. אין ברירה, אמרנו. מהר קנינו את הכרטיסים הכי זולים — $100 לכרטיס (בפועל נחתנו באיזור של כיסאות ממש קרוב לבמה, אל תשאלו). חיפוש זריז באינטרנט סידר לנו ברגע האחרון חדר במלון מעולה ממש ליד ההופעה ובזיל הזול. כל מה שנשאר היה להצטרף לתהלוכה הרגלית של נחיל מעריצים שהחל לזרום מהמלון לפארק (פחות מעשר דקות).

20160626_201200.jpg

מה שהגיע היה ללא ספק אחד הערבים המוזיקליים הכי מרגשים בחיי. ההופעה של הקיור ב 2016 (ארבעים שנה אחרי היווסדם!!) היא הפצצה מוחצת של אינספור קלסיקות, החל מלהיטים באורך של שלוש דקות (בעיקר מתחילת הדרך של הלהקה) וכלה בקטעים אפיים כמעט (בעיקר מ disintegration).

הרפרטואר של הקיור פשוט אדיר. הלהקה מנגנת בסביבות ארבעים שירים במשך למעלה משלוש שעות, כולל ארבעה הדרנים, ובכל זאת נשארו בחוץ כמה פנינים (לא התאוששתי עדיין מהעדרו של שיר המופת הפסיכוטי A Forest). בסך הכל חמישה נגנים (כולל רוברט סמית) ששולטים לחלוטין בחומר, מנגנים בדיוק ובהתלהבות, ועל כולם מנצח רוברט סמית, שבגיל חמישים ושבע עדיין מצליח לזמר בקול המיוחד והילדי שלו כאילו שאנחנו עדים לאיזו פנטזיה פרטית של ילד בן ארבע עשרה. בואו נקרא לערב הזה צדק אומנותי. מפל של כשרון מוזיקלי אינסופי. תרבות בשיאה.

20160626_215617

בקיצור, מסתבר שיש אלוהים. הוא מסרק את שיערו הפרוע לאחור, מורח ליפסיק אדום בוהק, כותב שירי אהבה קורעי לב, ונדמה לי אפילו שהוא די צנוע.

תגלית 1: יש סיפור אהבה לטיני עם רוברט סמית. אמנם במיאמי קשה להיות מופתע מנוכחות מוגברת של דוברי ספרדית, ובכל זאת, בהערכה גסה, שמונים אחוז מהקהל דיבר ספרדית. מוריסי ידוע בקהל ההדוק שלו במרכז ודרום אמריקה, ואני מתחיל לחשוד שהחברה שם פשוט שומעים מלא מוזיקה טובה.

תגלית 2: מסתבר ש disintegration הוא האלבום המוכר והאהוב ביותר של הקיור בארה"ב. הקהל הכיר והתלהב קשות מכל השירים שבוצעו מהאלבום הזה, ולמאזין ישראלי שקיבל לורידים בשנות השמונים הרבה "גל חדש" בריטי ושמכיר את הקיור מאלבומים קודמים זה היה ממש מפתיע וגם קצת מוזר. (זה רק אני או שהביטוי "גל חדש" נשמע מאוד ישן?…).

 

20160626_193042

בלוגים ארוכים מדי זה לא טוב, אז אסיים במסר ברור: הקיור יקנחו את הסיבוב הנוכחי (לקראת סוף השנה) במבחר בירות אירופאיות, אז מאוד מומלץ שתצטיידו מהר מהר בכרטיסים (שמעתי שלפחות בחלק מההופעות כבר אזלו הכרטיסים). אהבה מובטחת.

 





מראות מהעתיד: הדיסק החדש של ה Suuns

21 01 2014

שיר הלל לאלבום האחרון של ה Suuns, הקרוי Images du Futur, שלא מפסיק להפתיע ומצליח להיות גם כיפי וגם פוטוריסטי (ואיך בכלל מבטאים את השם שלהם?)

מספיק לשמוע את ה"להיט" הבא:

מה אין בשיר הזה? רטרו דיסקו משעשע, גיטרה ניהיליסטית ושיכורה לגמרי, שירה סקסית ומתגרה. ומתחת לפני השטח הרבה סליזיות ואופל כללי. הכל כל כך נכון בשיר (ובקליפ).

בשיר השלישי באלבום יש רגע (בערך ב 4:00) שהרמוניות שירה א-לה ביץ' בויז מתערבבות עם תחושת זיוף קלה והכל מסתחרר. בשלב הזה כבר נכנעתי לחלוטין.

אבל מה שבאמת יפה זה שהאלבום  כולו גדול מסך חלקיו. כל שיר משתלב בפאזל העתידני הזה: הפקה מינימליסטית, מדוייקת, נכונה, שנותנת מקום לביטוי לכל כלי: הקלידים נעים בין גלי בס נמוכים מאוד לאפקטים רועשים, התופים חזק מקדימה אבל כל הזמן מפתיעים אותך (בשיר הראשון, ההיי האט מתחלף בין שש עשריות, שמיניות, שלושה רבעים, ורבעים — צריך לשמוע כדי להאמין), הגיטרה מקשטת עם סאונד אדיר, הבס מחפש דברים חדשים לעשות, השירה מתריסה, מחושקת שיניים, ניהילסטית. שום דבר לא מובן מעליו אצל החברה האלה. כמו העטיפה, הכל מפורק לחתיכות ובכל זאת יוצר שלם (ואף מילה על העדר האני היציב בעידן הפוסט מודרניסטי). אכן מראות מהעתיד.

שווה לבדוק את הקליפ השני מהאלבום כדי לראות כמה הם רציניים. שיר על חלום שנפתח עם בס במקצב שבור שמנגן באוקטבה שלמה ונגמר בילדה שוכבת בקבר באמצע היער:

וכל האלבום ניתן לשמיעה כאן:

לקנות ולהנות! מומלץ!

 





אנחנו (כן) במזרח-התיכון: השפעה ערבית במוזיקה הישראלית העכשווית

4 10 2013

גל חדש בסצינת המוזיקה הישראלית? כמה וכמה מוזיקאים ישראלים (ובעיקר מוזיקאיות) הוציאו לאחרונה שירים שמשלבים באופן חדש בין מערב למזרח. זה ודאי לא שייך לסגנון המזרח תיכוני הפופולרי, אבל יכול להיות שבהשפעת הפופ הים-תיכוני נפתח איזה תאבון חדש אצל היוצרים לבדוק איפה אנחנו נמצאים. מצד שני, אולי זה דוקא המהפכות והמלחמות שמתרחשות מסביבנו מזכירות לנו שיש פה שכנים, ושכדאי להתחיל להכיר את התרבות והחיים שלהם.

בתוך גל ההשפעה הערבית הזה אפשר לזהות שתי מגמות: השפעה "לייט" והשפעה יותר עמוקה. את ההשפעה הלייט מייצגת גרסת הכיסוי האוריינטלית של רותם שפי וליאת סבג לשיר "קרמה פוליס" של רדיו הד. למרות הפסקול היפה והעדין, אני זוכר מהביצוע הזה בעיקר את אווירת הדחקה וההסתלבטות, ואולי גם זלזול, כפ שניכר בסגנון השירה: שירה באנגלית במה שהוא חיקוי ישראלי למבטא ערבי כבד. (מה זה הדבר הזה?). ב"גל הקל" אפשר גם לכלול את הביצוע המתוחכם של קרולינה ובום פה ל"בלאק דוג" של לד זפלין.

עלמה זוהר מגדילה ועושה ופוצחת בשירה בערבית באמצע השיר "ניצחונות" (כל הקליפ לשיר הזה הוא מחווה אחת גדולה לסרטים המצרים של פעם. מומלץ!). כאלה דברים יכולים לצאת רק מישראל: שליטה מוזיקלית מלאה בשני העולמות (מערבי ומזרחי) והרבה הומור וציניות.

אבל יש גם גל עמוק יותר שפונה לתרבות הערבית ללא שום קריצות ומתוך רצון עמוק להבין וללמוד. הדג נחש דיברו רבות על ההשפעה של מקורות מוזיקליים וטקסטואלים ערבים באלבום האחרון שלהם, מעבר לקישוטים של דרבוקה (הטקסט של "אינני בוגד" נכתב בהשראת משורר ערבי, ו"אילו זה היה" מכיל שירה בערבית. ויש עוד הרבה).

לבסוף, ישנה פריצה של מוזיקאים ערבים אל תוך המרחב התרבותי הישראלי, עם נסיון חדש לשלב את התרבויות (ולא רק לחקות אחת את השנייה). הרבה מדברים על סיסטם עאלי, הלהקה האיכותית מיפו שמשלבת תרבויות וסגנונות רבים. חברה באנסמבל של סיסטם עאלי בשם לונא בן נאסר מוציאה בימים אלה אלבום מינוי, מורכב ומרשים מאוד. באלבום הזה הוא עוברת מערבית לעברית באופן בלתי מורגש כמעט, ויוצרת שילוב תרבותי שיש בו הרבה עומק ואפילו אופטימיות.

 

ואולי הגיע הזמן לשקם את היחסים בין הישראליות לשפה הערבית? מתי כבר תהפוך הערבית לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי?





ריף כהן, פאריס, איסלם

18 09 2012

(כתבתי את הפוסט הזה לפני פרוץ המחאה האלימה בארצות ערב כנגד הסרט האמריקאי שמגחיך את מוחמד. ייתכן שהמחאה גם תתפשט לאירופה לאחר שעיתון צרפתי הבטיח לפרסם מחר קריקטורות של מוחמד. אין רגע משעמם). ובכן, הנה:

ממש שנייה לפני שריף כהן הופכת למאמי של ישראל, הערה קטנטנה על הגוון החתרני שלה שיכול לעבור מתחת לרדאר.

הלהיט "בפאריס" (a paris) הוא שיר מתוק וסוחף שמוכר מקצבים צפון אפריקאיים בעטיפה צרפתית. הקליפ של "בפאריס" נאמן למסר הזה: הוא צולם בפאריס, אבל כל האייקונים הויזואלים המוכרים של העיר הזאת נדחפים לרקע: השניות הראשונות מציגות את הבזיליקה של ה sacre coure מטושטשת ובצד הפריים, ואת הפוקוס תופס השיער הפרוע והמשתולל של ריף כהן. מגדל אייפל אומנם מופיע בשניות האחרונות של הסרט, אבל רק כדגם קטנטן בידיים של ילד. מי שתופס את המרכז הם האנשים: הולכים, זוללים, שותים, רוקדים, בשוק, ברחוב, בשכונה.

והאנשים הללו אינם "פאריזאים" במובן המסורתי. אלו הפאריזאים החדשים: מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מוכרים בשוק, ילדים ברחוב, פועלים, סתם אנשים של היומיום. לובשים מעיל עור, ברדס, בגדים מהעבר השני של הים התיכון. בשנייה ה 0:55 של הקליפ מופיע לשנייה ה"פאריזאי הישן", קשיש, חבוי בתוך מעיל וכובע, נוקשה בהליכתו. ריף עוקבת אחריו ובהתרסה מתחילה להניע את גופה בחושניות. בדומה לסרט "נביא", שכתבתי עליו כאן, גם בשיר ובקליפ הזה פאריז (וצרפת, ואירופה) נכבשת מלמטה, מהרחוב, מהמהגרים, מחיי הפשטות והעוני והקצב והריחות הרחוקים של הלבנט. בסוף הקליפ מופיעים שני ילדים בלונדינים, אולי סמל לאיזה הכלה או דיאלוג מדומיין בין "בני המערב" ו"בני המזרח".

כישראלים, אנחנו מעכלים את הרב תרבותיות של ריף כהן בקלות, אבל אולי כבידור יותר מאשר אופציה ממשית לדרך חיים.

פאריז המפונטזת של ריף כהן אינה פאריז "האמיתית" כפי שמוצגת ב "אללה איסלם", סדרת התחקיר של צבי יחזקאלי שמשודרת עכשיו בערוץ 10. עוד לא ראיתי את הפרק השני, אבל נדמה שהקו של הפרק הראשון מכתיב גם את ההמשך שלה: הערבים של אירופה אינם מעוניינים להטמע באירופה, והם גם לא רוקדים ברחובות פאריז. יחזקאלי מסכים עם ריף כהן שפאריז של היום היא צפון-אפריקאית, אבל צובע את הכיבוש הזה בצבעים אחרים. ליתר דיוק, בהרבה שחור. הסדרה צולמה בלב החורף, אין כאן צבעים חיים או חפלות וריקודים; רק בני נוער עבריינים, מכוסי ראש וחשדניים. אה, כן, וגם נשים מדוכאות (כקדימון לפרק השני).

הכיסוי העיתונאי של יחזקאלי סנסציוני, תזזיתי, לא מפתח דיון אלא מקבע רשמים וזעזוע: יחזקאלי מסתובב עם ראש עיריית מרסיי, בעצמה יוצאת צפון אפריקה, ולא שואל אותה כיצד היא מחברת את התרבויות השונות בחייה שלה, או מה ניתן לעשות על מנת לשנות את הייאוש של התרבויות השונות אחת מהשנייה. במקום, עיקר המאמץ הטלוויזיוני הוא להעביר לצופה הישראלי מסר יחידאי, דק, וברור: האיסלם כאן. והוא קיצוני וחסר פשרות.

אני לא יודע מה מייצג יותר נכונה את הסיפור של פאריז ושל הצפון אפריקאים/ערבים/מוסלמים באירופה, זה של ריף כהן או של צבי יחזקאלי.יחזקאלי בוחר בקו פוליטי מובהק: מלחמת דתות, התנגשות ציויליזציות, אבטלה, משטרה, וכו'. אין ספק שזוהי מציאות, אבל היא לא המציאות היחידה. ריף כהן עוקפת את הפוליטי בעזרת מוזיקה, חיוך, ריקוד. החתירה שלה תחת השיח הפוליטי היא בעצמה פוליטית, כי היא מציבה אלטרנטיבה לאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה עכשיו באירופה.

וזה נכון גם לישראל: האם אנחנו פוגשים את המזרח התיכון דרך הפריזמה של הפוליטיקאים (והתקשורת) או במגע אישי יומיומי? למרות שאני לא רואה הרבה ריקודים משותפים ברחובות יפו, חיפה, וכולי, קשה לוותר על האופטימיות והשפיות שמרקם של חיים משותפים יכול להציע.





הבהרה קצרה על הפיקסיז

7 06 2010

ברשומה הקודמת "שדונים קטנים, שמנים ,ושתיינים" די ירדתי על הפיקסיז על מצבם המוראלי הירוד לאוד הסרט התיעודי עליהם מ 2006. כתבתי את הרשומה הזו לפני הביטול של ההופעה שלהם בארץ, ובאמת כשציטטתי את המשפט שלהם על Gaza בראש הרשומה לא תיארתי לעצמי שהם יבטלו.

לדעתי גם הביטול הזה לא מעיד על מחויבות אידאולוגית כלשהי מצד הפיקסיז. יאיר רוה אפיין זאת בדיוק רב כאן. בסופו של יום, לאף אחד לא אכפת מהפרטים הקטנים, והאינטרסים האישיים גוברים על כל השאר. אפשר להניח שהפיקסיז פשוט העדיפו לא להקלע לסערה פוליטית שהיתה דורשת יותר ממה שהם רצו לסכן.

אכן, ימים רבים חלפו מאז שהביטלס לא הורשו להופיע בארץ כדי "לא לקלקל את בני-הנוער" …





שדונים קטנים, שמנים, ושתיינים

4 06 2010

*הרשומה הזו חוברה יום אחד לפני הודעתם של הפיקסיז על ביטול הופעתם בישראל

"Stuck here out of gas
Out here on the Gaza Strip

Dead sea make it float
One sip from the salty wine"

(excerpts from "River Euphrates" by The Pixies, Surfer Rosa)

זה בלי שום קשר למשט–הציטוט הזה לקוח משיר של הפיקסיז מ 1988.

בשבועות האחרונים סגרתי מעגל עם שתי הלהקות שהכי אהבתי כנער: סוניק יות' והפיקסיז. היו כמובן מוזיקאים רבים וטובים אחרים שכיכבו בשמי ילדותי, אבל שתי הלהקות האלו זהרו מעל כולן. אני לא יודע עם זה רק בגלל הווליום הגבוה של הגיטרות של שתי הלהקות הללו, או משהו יותר עמוק, אבל כילד – היה לי ברור שהמוזיקה של סוניק יות' ושל הפיקסיז נוגעת בנפשי העדינה והחבוטה יותר טוב מכולם. קונספטואלית, הפיקסיז וסוניק יות' הפוכות אחת מהשנייה: בעוד שהראשונה מנסה באופן אובססיבי לייצר את שיר הפופ המושלם, השנייה מנסה בשיטתיות לשבור את הקונספט הזה. מה שמעניין שההנגדה הזו בין שתי הלהקות האהובות הללו ממשיכה גם ברובד האישי. בעוד שכל חברי סוניק יות' מפגינים מופת של משמעת מקצועית ואג'נדה אומנותית ומוזיקלית חדה ועקבית, הרי שחברי הפיקסיז מאופיינים, אולי יותר מהכל, בבלבול, כשלונות אישיים, תסכול, ומקריות (בניגוד חד להצלחה הפנומנלית של הקאמבק שלהם, שהחל ב 2004 וממשיך עד עצם היום הזה).

על סוניק יות' והביוגרפיה המצויינת עליהם (Goodbye 20th Century) אני אכתוב יותר מאוחר, ברשומה הנוכחית אני רוצה להתמקד בפיקסיז, בעקבות הביקור בארץ והצפייה בסרט התיעודי עליהם מ 2006 שנקרא loudQUIETloud, בבימוים של סטיבן קנטור ומת'יו גלקין, אשר ניתן לצפות בו בחינם כאן (אבל למרבה הצער, כנראה שלא מישראל!! — תגיבו למטה אם הצלחתם). וכאן אני חייב להזהיר מראש: הרשומה הזו עלולה להכאיב למי שאוהב את הפיקסיז לפחות כמוני.

אז ככה: קים דיל היא שתיינית לאחר גמילה. כל נסיון לצבוע את ההתמכרות הזו באידליזציה של אלילת רוק חייב להזרק לפח לאלתר לאור הסרט: כמו הסולן פרנק בלאק (צ'רלס תומפסון בחיים האמיתיים), המראה החיצוני המוזנח שלה מזכיר אדם שעבד יותר מדי שנים בפס ייצור של מכוניות פורד (רוזאן בר ביום רע?). היא מעשנת בשרשרת, וכמו אמריקאים רבים וטובים, לא מסוגלת לשחרר את היד השנייה שלה מכוס הקפה/מיץ ממותק (בגלל חולשתה לאלכוהול, אסרה קים על נוכחות של אלכוהול כלשהוא מאחורי הקלעים!!). אבל לא מדובר רק בהופעה חיצונית: קים דיל, לפחות נכון ל 2004, היא אדם שבור, משועמם, חסר ביטחון והשראה. עוד ניפוץ: בתחילת החזרות יש לה יבלות על הידיים, עדות מצערת לזמן הרב שעבר מאז שהחזיקה בס.

צ'רלס תומפסון דוקא שפוי, מפוקס, ומתון בסרט הזה, אבל שמן מאי פעם, ובכלל, נראה חסר השראה וחשק. אותו הדבר נכון לגבי הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, מעין מוזיקאי אולפן נטול מניירות ונטול עניין בחבריו ללהקה האלוהית. התמהוני האמיתי היחיד בלהקה הוא המתופף דיויד לאברינג, שבכלל רוצה להיות קוסם ולא כל-כך מסתדר עם השפיות המייבשת שהלהקה מעתירה על סביבתה.

עוד כשהייתי ילד היה זה סוד ידוע שהפיקסיז שונאים להופיע וגם לא עושים את זה טוב במיוחד … הם תמיד עומדים על הבמה בלי לזוז ובלי להסתכל אחד על השני, ומה שיותר גרוע הוא ההצמדות לגרסאות התקליט. אין דבר שיותר מבאס אותי מלראות הופעה שמשחזרת גרסאות מוקלטות אחת לאחת. זה כמעט תמיד מעיד על מוגבלות טכנית בנגינה. במקרה של הפיקסיז, אפשר להבין את הרצון לשחזר את המושלמות האולפנית, אבל לא לשחרר איזה סולו מאולתר? לא לשחק עם איזה ביצוע מפתיע? משהו? בסרט רואים איך קים דיל, בחזרות לפני הסיבוב הראשון של הקאמבק, רצה לטייפ לשמוע בדיוק איך הבס עושה בתקליט. לי לפחות, זה היה רגע לא נעים (וכמה שזה הפוך מסוניק יות', שכל הופעה שלהם היא הזמנה אל מסע לבלתי ידוע).

הפיקסיז מופיעים יחדיו כבר שבע שנים מאז האיחוד, ועושים את אותו הדבר בדיוק, כמו רובוטים. הסרט, אגב, מלא בצילומים מאחורי הקלעים בהם הארבעה יושבים בחדרי המתנה ומאחורי הקלעים ולא מחליפים מילה ביניהם. איך שהסרט התחיל, כל הארבעה מודים בפני המצלמה שהם לא ממש מתגעגעים אחד לשני, אבל פשוט צריכים את הכסף, וקאמבק נראה כמו הדרך היחידה להשיגו. (אוקיי, הם לא הראשונים שעושים זאת בשביל הכסף, אבל הם מ-א-ו-ד לא נהנים מהתהליך!!). בכלל, הם לא נראים כמו להקה, אלא כמו אוסף מקרי של אנשים "רגילים" שמנגנים רק בתור תחביב מטופש. זה  ממש מסתורי שהחברה האלה אחראים למוזיקה כל-כך מדוייקת ומשפיעה בעשרים השנים האחרונות.

(ואולי מהזוית שלנו, הקהל, כל זה ממש לא חשוב. מי יסרב לראות את הפיקסיז מננגנים את הקלאסיקות הנפלאות שלהם? אז יאללה, שיהיה בכיף ….)