בעתיד הקרוב לא תוכלו לנהוג יותר

 

הכותרת הזו אינה עתידות של בזוקה, וגם לא נבואת זעם, אלא מסקנה פשוטה שעולה מתוך הסרט החמוד הבא:

הגעתי אל הסרט הזה דרך הניוזלטר של אתר בלייזר, שקישר אותו תחת הכותרת: "נהיגה טובה יכולה לפתור את כל בעיות התנועה", ובאמת הרושם הראשוני שהסרט הזה נותן, לפחות בחלקו הראשון, הוא שתשומת לב מוגברת בזמן הנהיגה יכולה לעזור פלאים להפחתת עומסי תנועה.

העניין הוא שלקראת סוף הסרט, החל מדקה 3:20, אחרי שהצופה כבר התמכר לניקיון הגרפי, הקצב הקולח וההסבר הקולע, נחשפת האג'נדה האמיתית של יוצרי הסרט והיא: חיסול הנהיגה האנושית בכבישים.

לאחר שהקריין מזלזל ביכולת האנושית לנהוג בתנועה כבדה באופן מהיר ויעיל, הסרט מסביר שכדי להבטיח את תנועת המכוניות המהירה ביותר יש לנטרל לחלוטין את הנהג האנושי כך שהמחשבים הנוהגים במכוניות יוכלו להסתכרן ביניהן ביעילות המכסימלית.

עכשיו, אני ממש לא נגד הרעיון של מכוניות אוטונומיות. בעצם, אני מחכה כמו כולם לרגע בו אוכל להשתחרר מהצורך לנהוג בפקקים כל יום הלוך ושוב לעבודה ולהתמקד בעניניי. אבל אני גם מאוד מודע וגאה מכך שאני נהנה לנהוג בסיטואציות מסויימות (גילוי נאות: אני נוהג ב Mazdaspeed 3, מפלצת טורבו עם שישה הילוכים). נהיגה בעיני, בצד היותה צורך, היא גם סוג של הנאה, בילוי, ביטוי אישי ותחביב.

מה שבעייתי בכל העניין הוא שאנחנו, כעדר של צרכני טכנולוגיה, עוורים להשלכות העתידיות של מסירת מטלות לרובוטים, בזמן שחברות הטכנולוגיה, שכנראה עומדות מאחורי הסרט הזה (אולי Tesla לפי הקרדיטים בסיום) ושמשקיעות הון עתק במימוש העתיד הזה כמה שיותר מהר, מבינות כבר כעת את האינטרסים שלהן טוב יותר מכולם. הם חמישה צעדים לפנינו, והסרט הזה הוא כנראה יריית הפתיחה — מתוחכמת מאוד — בקמפיין מתוזמן נגד הנהג האנושי. המסר האמיתי של הסרט המניפולטיבי הזה נחשף למעשה רק בדקה 3:49:

הסרט הזה, שמתחפש למעין שירות לציבור אודות התנועה, נועד לשתול מסר ברור בציבור: כדאי לנו — בשם היעילות כמובן — שהעברת הנהיגה לידי מכונות ייכרך באיסור מוחלט בנהג אנושי. בעולם המוטורי העתידני שמוצג בסרט, עולם אוטופי (וסכמטי ופשטני מאוד) הנהג האנושי הינו גורם מעכב, פגום, ובעייתי במכלול אלגוריתמי מכניסטי ומושלם.

אני בהתחלה הבנתי את הכותרת של הסרט, The Fundamental Problem of Traffic, כמצביעה על איזה בעיה טכנית או התנהגותית על הכביש, אבל בעצם ה-בעיה על פי חברות הטכנולוגיה היא….אנחנו. או בשפת הקריין: "humans will never drive this precisely". כמובן, הטיעון הזה נחשף לצופה באופן מניפולטיבי, לאחר שהוא הולך שולל שמדובר בסרט תמים על "נהיגה נכונה," כפי שחשבו אנשי בלייזר.

מה יהיה בפועל? אין לי מושג.

בסרט העתידני המופתי של ספילברג "דו"ח מיוחד" יש קטע קצר של "אוטוסטרדת העתיד", ובאמת — בכל מכונית שם יושבים אנשים אך אין בכלל נהג. אולי בתחילה יוגדרו מרחבים עירוניים "אוטונומיים" בהם אסור יהיה לנהוג, ואולי המושג של מכונית יעבור שינוי קיצוני בעתיד הקרוב — ההגה יבוטל לחלוטין, ומושגים כמו "רשיון נהיגה" "אחיזת כביש" "האצה מאפס למאה" יהפכו לבלתי רלוונטים (יחד עם מליוני בעלי מקצוע שייוותרו ללא תעסוקה כמובן).

באופן עמוק יותר, הסרט הזה מרמז על עולם עתידי (ולא רחוק) בו יכולות אנושיות ייתפסו כעול על החברה וייאסרו לחלוטין כדי לאפשר "תפקוד יעיל יותר" של הכלל. מכאן הדרך לדיסטופיות כמו אלו שמוצגות בסרטים כגון "שליחות קטלנית" ואפילו "מטריקס" קצרה משדמיינו.

ואולי, מאידך גיסא, תקום בקרוב מחאה ציבורית — ותתפתח תודעה ציבורית בצידה — שתתעקש על פעילות אנושית אשר אינה בהכרח הכי יעילה אבל תשמור אותנו…אנושיים.

יש נביא בעירו-פה

סוף סוף הבחינות של הדוקטורט מאחורי. ארבעה חודשים של חרישת ספרים (בערך ספר ליום) תפסו את כל רגע מזמני, ימים, לילות, וסופ"שים. את הסרט הזה ראיתי לפני חודשיים בערך, ואני סוף סוף מגיע לכתוב עליו.

סרט: נביא, של ז'אק אודיארד

Un prophete", by Jacques Audiard"

בדומה ל"סרט לבן" ו"מחבואים" של הנקה (וסרטים נוספים מאירופה של העשור האחרון), גם "נביא" מכיל מימד אלגורי שמדבר על תהליכים חברתיים ופוליטיים כלל-אירופאיים. השם של הסרט כבר מסגיר את האלגוריה: למרות שלאורך הסרט מפוזרים רמזים (קלושים) ליכולת הנבואית של מאליק הצעיר, הרי שהטיפוס המטאורי שלו בעולם הפשע אינו תוצאה של יכולית נבואית כמו השילוב המוחץ של עירנות, שכל בריא, וביצים של שור (סליחה על הוולגריות, אבל זה באמת האספקט הכי מרשים של הדמות לדעתי). ברובד האלגורי הרעיון של "נביא" מקבל נפח: כמו הנביא מוחמד, מאליק כובש שטחים חדשים תחת הזהות האיסלמית שלו. והפעם זוהי יבשת אירופה …

אבל בואו נדבר קצת על הסרט עצמו: ההתמקדות של הבימאי בחיי האסירים הופכת את חיי הכלא שבמרכז הסרט למיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית היום (אבל גם השוויצית, ההולנדית, הגרמנית, הבריטית, וכל מדינה אירופאית שמתמודדת עם הגירת העבודה ההמונית של מוסלמים). כל חשיפה בסרט אל מחוץ לכלא היא רק בהקשר של האסיר, כאילו שאין חיים מחוץ לבועה הזו. בהתאם לכך, שאלות על מוסר ופשע מעבר לאסיר הבודד מנוטרלות לחלוטין, ואנו נשארים רק עם החיים הקלסטרופוביים של מאליק הצעיר, דג רקק שמטפס אט אט מעלה בסולם הפשע המאורגן הצרפתי, ושש שנים לאחר שהחל דרכו בכלא כמגיש קפה עלוב, הוא יוצא ממנו ראש מאפייה עשיר ככורח ורב עוצמה.

העולם ע"פ "נביא" מתחלק לפי זהויות דתיות-לאומיות. הכלא מורכב מקבוצות שונות, כל אחת דואגת רק לחבריה: קורסיקאים, ערבים, צרפתים, וכו'. אבל כמו בחיים האמיתיים-יש אנשים שלא מתאימים לתויות הקבוצתיות שמודבקות אליהן. כך מאליק, שהקורסיקאים רואים בו ערבי ובזים לו, אבל גם הערבים לא מקבלים אותו כאחד משלהם. טשטוש הזהויות הזה משמש כציר העלילה, כשמאליק מצליח להתאים את עצמו לכל קבוצה ולהפוך את הטשטוש של זהותו ליתרון, למפתח שמאפשר לו להתחבר לכולם. כך הוא לומד קורסיקאית והופך לאיש סודו של סיזר, ראש המאפייה, וכך הוא גם "מתחזק בדת" עד שלבסוף מאומץ לחלוטין ע"י המוסלמים בכלא כמנהיגם הבלתי-מעורער.

כל המהלכים העלילתיים הללו יכולים להתפרש במישור האלגורי (וזה לא מקרי): לאורך כל הסרט הערבי מכין קפה לאדונים האירופים (כלומר, עובד בעבודות דחק משפילות), אבל במקביל גם לומד שפתם (ללא ידיעתם), כך שהוא תמיד יודע יותר מכל השאר מה קורה. הוא נכנס לכלא (כלומר, במישור האלגורי, מגיע לאדמת אירופה) ללא קשר משמעותי לדת האסלם. בתחילת הסרט מאליק מצהיר בפני הסוהר שאין לו הגבלות אכילה (בעצם, הוא בכלל לא מבין מה הסוהר רוצה ממנו כשהוא שואל אותו על-כך), אבל ככל שכוחו מתחזק בכלא (, כלומר, ככל שהאוכלוסייה המוסלמית מתבססת באירופה), הזהות המוסלמית שלו גם כן מתחזקת, והופכת למנוף פוליטי. מאליק יודע לנצל עד תום כל מהלך שנקרה בדרכו, פשוט מפני שאין לו ברירה. הוא אנדרדוג חסר-כל שיכול רק להרויח, אין לא מה להפסיד. נדמה שיצר הישרדות כל-כך בסיסי נשכח לחלוטין ממוחו של האדון האירופאי, שרק מעוניין לשפר את הנוחיות הבורגנית שלו.

סיזר, לאורך כל הסרט, מאציל יותר ויותר סמכויות למאליק בגלל התכונות הללו מבלי להבין שהרודנות שלו כלפי מאליק הופכת אט אט לתלות. זהו גם לב האלגוריה: בשלושים השנים האחרונות אירופה התמכרה למחיר הזול של העובדים הזרים מבלי לקבל באמת לאמץ אותם לתוכה (ראו למשל את גטאות הערבים סביב פאריז). אבל מצב כל-כך בלתי שויוני לא יכול להמשך לאורך דורות, והדור השני והשלישי מפתח דרכים משלו כדי להחלץ ממעגלי המצוקה. מאליק מייצג את התהליך הזה.

הסירוב העיקש של האירופי לפתוח את עיניים ולהסתכל למציאות הזו בעיניים מושהה לדקה קצרה בסצינת מפתח לקראת סוף הסרט, כאשר סיזר תופס לפתע שמאליק הערבי-שמכין-לו-קפה, בעצם כבר לא חייב להכין לו קפה לאחר שהפך בעצמו לשחקן מפתח בפוליטיקה של האסירים ועולם הפשע. נדהם מהתובנה הזו, סיזר שואל את מאליק: "למה אתה מכין את הקפה?", ואילו מאליק עונה לו בשאלה–"האם אתה רוצה לדעת למה אני מכין או מה אני מרגיש כשאני מכין?". זיסר שואל על ה"למה"–ומאליק עונה "כי ככה אמרת לי" — ובכך הוא מאשרר את יחסי האדון/משרת, אבל את תשובתו לשאלה מה הוא מרגיש–סיזר לא מעוניין לשמוע. הרי זוהי שבירה אל יחסי אדון/משרת. האירופי לא באמת רוצה לשמוע מה עובר על הערבי עובד הנקיון, הוא רק רוצה לוודא שמאזן הכוחות לא ישתנה. אבל חוסר האיזון הזה חייב להשתנות, כי מי ששבע מתנוון, ומי שרעב–מתקדם. בסוף הסרט, לאחר שמאליק בוגד באמונו של "האדון" סיזר ומסכסך בין מאפיות אירופאיות (כדי לרשת אותן), סיזר נותר חסר הגנה וחסר כל, בעוד מאליק יורש את האימפריה שלו, הפעם כמוסלמי מוצהר וגאה.

החילוף הזה בין האירופי הישן והמוסלמי החדש הינו מטריד, משום שהוא מתרחש בפתאומיות, באלימות, ללא שום תיאום או כבוד הדדי. הוא תוצאה של מאבק הישרדותי גרידא. וזהו תמצית המטען עימו יצאתי מהסרט.

על "סרט לבן", של מיכאל האנקה

בימאי מוכשר מיכאל האנקה. עומק המסרים והדיונים ש(רוב) סרטיו מעוררים חורג בהרבה ממה שאנחנו מצפים מ"בידור". בגלל זה בעצם ל"סרט לבן" לא היה סיכוי אמיתי בטקס האוסקר. גם הקונספט של "ביקורת קולנוע" מתהפך בהקשר של "סרט לבן"-זהו טקסט כל-כך עשיר ומורכב שאין טעם לדון בו לפני הצפייה. מספיק לומר–רוצו לראות, ואח"כ נדבר. נקודות התחלה מומלצות לדיון בסרט יש בסינמסקופ של יאיר רוה וגם כאן (רומי יצחקי עושה ניתוח סטרקטורליסטי קצר לסרט א-לה קלוד לוי-שטראוס). הנה כמה מחשבות נוספות בעקבות הסרט:

אני מאלה שכן אוהבים את "סרט לבן" גם בהשוואה להישג המדהים של האנקה ב"מחבואים". שני הסרטים דומים וגם שונים בהרבה רמות. הבדל בסיסי אחד קשור בתקופה: "סרט לבן" מספר על הקולקטיב האירופאי-מודרני בשיא השחצנות והרובוטיות שלו, רגע לפני שהתרסק אל תוך שתי מלחמות עולם. "מחבואים" דן בתוצאה של ההתרסקות הזו, כשהאלימות והדיכוי עוברים בעידן הפוסט מודרני מתורגמים לרגשות אשמה והדחקות של הפרט. זהו הבסיס להבדל הנרטיבי והסגנוני בין שני הסרטים הללו: "סרט לבן" עם צילומי החוץ וקאדר ענק של משתתפים, "מחבואים" עם גיבור אחד, אישה ובן, וכמובן — "אח" חורג ומרוסק.

מעטים הם הסרטים שאינם מלווים בשום סוג של פסקול מוזיקלי. הפסקול הוא מניפולציה רגשית על הצופה, הוא "מנחה" את הצופה מה להרגיש, איך לפענח את מה שהוא רואה מולו בכל רגע. התוצאה של העדר פסקול ב"סרט לבן" (כמו ב"מחבואים") היא מצמררת – מבלי ההכתבה החיצונית הזו, הצופה נדרש לריכוז ומאמץ רבים יותר בזמן הצפייה, הבטן הופכת הרבה יותר רגישה, יותר עצבנית אפילו, למה שהיא רואה. אתה פשוט לא יודע מתי אתה הולך לחטוף את הבומבה … האנקה אינו הראשון שבוחר לא לשים שום מוזיקת ליווי. מומלץ לצפות באחד מסרטי המותחן פסיכולוגי/אימה המצויינים שנעשו אי-פעם — Les Diaboliques — בשביל להבין ששקט יכול להיות אפקטיבי מאוד, במיוחד כדי לעורר אימה בצופה.

בשיעורי ספרות השוואתית באוניברסיטה מלמדים שאגדות ילדים (כמו ליכלוכית, כיפה אדומה וכו') אינן כל-כך תמימות כמו שאנחנו נוטים לחשוב. בדרך-כלל הן מסופרות על-ידי דמויות שוליות בבית — הסבתא, הדודה המזקנת (כאלו שיש להן זמן לספר סיפורים במקום לעבוד) — והן מביעות את הזעם הכבוש של המנוצל, החלש, הקורבן, באמצעות קודים סמויים. אולי האמהות של ליכלוכית ושל שלגייה לא באמת היו אמהות חורגות שלהן, הן פשוט שנאו את הבנות הצעירות, היפות והכריזמטיות שלהן, ועשו כל שביכולתן כדי לדכאן, לנשלן, ולדחוק אותן אל קרן זוית. בתחילת המאה ה-19 החלו האחים גרים להסתובב באזורי הספר של גרמניה, לאסוף סיפורי עמים גרמניים וצרפתיים מפיהם של חקלאים וכך הפכו סיפורים מקומיים, פולקלוריסטיים לתפוצה עולמית, למילון הסמלים של ילדותינו. אותה אלימות שמשתקפת בסיפורים אלה (עמי ותמי זורקים את המכשפה שרוצה לאכול אותם לתוך התנור, הצייד פותח את בטנו של הזאב כדי להוציא את הסבתא שבלע חיים) מופיעה בחיי הכפר שב"סרט לבן". האנקה מראה לנו בעצם את המציאות שהצמיחה מתוכה את סיפורי האגדות האהובים הללו.

ואם כבר נגענו באלימות וניצול ילדים — המיומנות הקולנועית של האנקה לייצר משוטים קטנטנים רמיזות, קצוות חוטים של עלילות משנה, מסרים סמויים, פשוט מדהימה. נדמה לי שאווה, אהובתו ואשתו לעתיד של כריסטיאן המורה והמספר, גם היא קורבן של ניצול מיני, כנראה שמאביה. כשכריסטיאן רוצה לעצור לפיקניק בצד הדרך, אווה מגיבה בחרדה בלתי מוסברת. בסצינה מוקדמת יותר, אביה סונט לכריסטיאן על שהוא רוצה להיות בעלה (כלומר, המאהב שלה) למרות שהוא יכול להיות אביה (והרי אביה כבר המאהב שלה). כשמנהל משק הבית של הברון רוצה להתבודד איתה, היא כבר מזהה את הקודים של חרמנות גברית של גיל העמידה אשר באה לחמוס אותה, ומתחמקת. אבל כל זה בכלל לא ברמה הגלויה של הסיפור. האנקה מגולל בפנינו, באגביות עוכרת שלווה, מציאות של ניצול מיני ואלימות שאינם פוסחים על אף נפש רכה בסרט.

ואולי האנקה יודע על מה הוא מדבר. מעטים יודעים את הגלגולים שעברה תאוריית "תסביך אדיפוס" של פרויד. ב 1897, לאחר שאסף המוני עדויות של גברים ונשים על התעללות וניצול מיני שעברו בילדותם מידי הוריהם, הכריז פרויד על "תאוריית הפיתוי" אשר למעשה מאשימה הורים בהתעללות בילדיהם כתוצאה מפיתוי מיני שהללו מעוררים בהם. פרויד נתקל בתגובות צוננות על "תאוריות הפיתוי" שלו מקהל החוקרים של וינה, וכנראה שבעגקבות תגובות אלו הכריז ב 1905 על תאוריה הפוכה לחלוטין: "תסביך אדיפוס" גרס שכל העדויות ששמע היו למעשה פנטזיות של ילדים כלפי הוריהם, ושבפועל הוריהם כלל לא התעללו בהם. האם בגד פרויד בילדים בהעדיפו את גרסת ההורים? האם יש משיכה מינית ופיזית מההורה אל הילד או מהילד להורה? מן הסתם לשניהם, רק שההורה הוא זה שמסוגל לכפות (למרבה הצער) את הפנטזיות החולות שלו על הילד, ולא להפך. בכל מקרה, האימוץ הרחב של "תסביך אדיפוס" במערב ידוע. אבל כנראה שהחינגות האלימות שארעו אצל הציבור הבורגני של וינה לא היו רחוקות מאלו שארעו בכפר הגרמני שמוצג ב"סרט לבן" ממש באותן שנים.

אגב, סרט נוסף שאפשר להציב אל מול "סרט לבן" הוא "זה ייגמר בדם", שם הגיבור אינו מוכן להתחבר אל החינוך הויקטוריאני והקהילה הפרוטסטנטית שמשתקפת אלינו ב"סרט לבן", ובוחר, כאלטרנטיבה, ביזמות כלכלית של האינדיבידואל. (אולם, על-פי "זה ייגמר בדם", גם בזאת אין נחמה, והיזם קורס תחת בדידותו).

"סרט לבן" אינו סרט קל, אבל מאוד מומלץ לצפייה.

על "אווטאר", או: מה אכפת לנו מהנאווי?

הררי מלים נכתבו על הסרט הזה, ובכל זאת פחות מדי נאמר על הגרעין הסיפורי של הסרט. אמנם מלחמות טוקבקיסטים על "כן סיפור חרא / לא סיפור חרא" יש למכביר, אבל הן לא מצליחות לגעת בשאלות מורכבות יותר: גם אם הסיפור של אווטאר הוא לא משהו (ונדמה לי שזהו ניסוח שיש עליו קונצנזוס רחב למדי), בכל זאת–מה הוא מנסה לומר, איך אנחנו מקבלים את מה שהוא מנסה לומר, והאם הסיפור תורם להצלחת הסרט (או שזה רק בזכות הויזואל חסר התקדים שמדובר בסרט המצליח בהסטוריה).

אין ספק שהתסריט של אווטאר אפקטיבי וקולע ברמת הדיאלוגים, המבנה של הסצינות וכולי. מה שאני שואל פה זה משהו אחר: איך זה שכולם כל-כך מרוצים מהסרט הזה מבלי לחוש טיפה של חוסר נוחות מול הקטע של "אנחנו, אנשי הטבע הטהורים מנצחים את הטכנוקרטים הנצלנים". הרי הסוף האבסורדי של הסרט פשוט מזמין סרט המשך, בו החברה האמריקאית חוזרת לאי, הפעם עם מספיק צבא בשביל לכסח לחברה האלה עם החניתות את הצורה ולהעיף אותם כבר מהשטח השווה מליונים. אגב, ממש כעת, במדינת אוריסה שבצפון-מזרח הודו, מתקיים מאבק דומה ברמות מבהילות לעלילת אווטאר בין שבט מקומי לבין חברה אלימה שמעוניינת באדמה של השבט, ואפילו קצת קרוב יותר, בבילעין, כמה פלסטינים התחילו להתחפש לנאווי … האם מישהו חושב שיש סיכוי ששם זה ייגמר כמו בסרט? ודאי שלא.

כמובן, מתבקש לומר שזה בדיוק מה שמושך בסיפור של אווטאר: הפנטזיה של נצחון הטבעי והקדום על המודרני והטכנולוגי. אבל פה גם מתחילה הבעיה של הסיפור: לא האבסורדיות שלו, אלא המוסרניות המזוייפת שלו, המסר האנטי-טכנולוגי בסרט אולטרה-טכנולוגי. מאיר שלו (במוסף לשבת, 5/2/2010) כותב על האבסורד שטמון בצפייה באווטאר: אנחנו נוהגים באוטו זולל דלק לצפות במצג אולטרה-טכנולוגי שבעצם אומר לנו כמה כל זה דפוק והכי טוב זה על העץ. כמו ששלו מציין, קמרון הוא לא הראשון שמשחק על התימה הזו. ז'אן ז'ק רוסו, לדוגמא, המציא את המושג "הפרא האציל", ביטוי שמסגיר את הגעגועים הנאיביים למה ש(אולי) פעם היינו ועכשיו אנחנו בטוח כבר לא.

האם הנאווים אכן כה אצילים? אני בכלל לא בטוח. מה קורה עם המתלמדים המסכנים שנופלים מהצוק במהלך נסיונם לביית ציפור ציד? והאם באמת הפער בין הנאווים לבין האדם המודרני כה גדול? האם לא מדובר בשתי ציוויליזציות שחיות על חרבן? שמאדירות אלימות?

אבל מעבר לשאלות האלו, השאלה הבאמת מטרידה (לדעתי) היא איך מתקפה כל-כך פשטנית, כל-כך אבסולוטיסטית, על אורח חיינו מתקבלת בטבעיות כל-כך רבה אצל הצופים? וכיצד היא לא פגעה בהצלחה הכלכלית של הסרט?

ואולי היא בעצם תרמה לה? הרי כולנו מזילים דמעה כשהעץ הגדול של הנאווים מתמוטט וחובט בקרקע (אח! עוד אסון אקולוגי!), אבל לא מרגישים שמץ אי-נוחות מאסונות גדולים פי כמה שהחברה המודרנית (שלנו) ממיתה על העולם (האמיתי). העובדה שאנחנו יוצאים בסיום הסרט חזרה לאוטו, לדלק, לחשמל, וכו' וגו', מתקיימת במנותק מהזיכוך המוסרי שאנחנו חווים בסרט. בעצם, הקפטן הרשע שמתריס בפניו של ג'ק בסצינת הסיום: "איך ההרגשה לבגוד בבני מינך?" תופסת גם לגבינו, רק שאצלינו כל זה מתפוגג בשנייה שמדליקים את האור בסיום הסרט. להזדהות עם הנאווים באווטאר זה הסוג הגרוע ביותר של מודרניזם: הסוג הצבוע.

אני לא מנסה להטיף בעד יציאה נאיבית לטבע, ואני גם לא ציני כלפי הרצון הזה. אני רק מעוניין בסיפור אחר, שנותן מקום ולגיטימציה גם לחברה האמריקאית או המודרנית בכלל, אולי רק עם קצת פחות קפיטליזם חזירי בבקשה …