ריף כהן, פאריס, איסלם

18 09 2012

(כתבתי את הפוסט הזה לפני פרוץ המחאה האלימה בארצות ערב כנגד הסרט האמריקאי שמגחיך את מוחמד. ייתכן שהמחאה גם תתפשט לאירופה לאחר שעיתון צרפתי הבטיח לפרסם מחר קריקטורות של מוחמד. אין רגע משעמם). ובכן, הנה:

ממש שנייה לפני שריף כהן הופכת למאמי של ישראל, הערה קטנטנה על הגוון החתרני שלה שיכול לעבור מתחת לרדאר.

הלהיט "בפאריס" (a paris) הוא שיר מתוק וסוחף שמוכר מקצבים צפון אפריקאיים בעטיפה צרפתית. הקליפ של "בפאריס" נאמן למסר הזה: הוא צולם בפאריס, אבל כל האייקונים הויזואלים המוכרים של העיר הזאת נדחפים לרקע: השניות הראשונות מציגות את הבזיליקה של ה sacre coure מטושטשת ובצד הפריים, ואת הפוקוס תופס השיער הפרוע והמשתולל של ריף כהן. מגדל אייפל אומנם מופיע בשניות האחרונות של הסרט, אבל רק כדגם קטנטן בידיים של ילד. מי שתופס את המרכז הם האנשים: הולכים, זוללים, שותים, רוקדים, בשוק, ברחוב, בשכונה.

והאנשים הללו אינם "פאריזאים" במובן המסורתי. אלו הפאריזאים החדשים: מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מוכרים בשוק, ילדים ברחוב, פועלים, סתם אנשים של היומיום. לובשים מעיל עור, ברדס, בגדים מהעבר השני של הים התיכון. בשנייה ה 0:55 של הקליפ מופיע לשנייה ה"פאריזאי הישן", קשיש, חבוי בתוך מעיל וכובע, נוקשה בהליכתו. ריף עוקבת אחריו ובהתרסה מתחילה להניע את גופה בחושניות. בדומה לסרט "נביא", שכתבתי עליו כאן, גם בשיר ובקליפ הזה פאריז (וצרפת, ואירופה) נכבשת מלמטה, מהרחוב, מהמהגרים, מחיי הפשטות והעוני והקצב והריחות הרחוקים של הלבנט. בסוף הקליפ מופיעים שני ילדים בלונדינים, אולי סמל לאיזה הכלה או דיאלוג מדומיין בין "בני המערב" ו"בני המזרח".

כישראלים, אנחנו מעכלים את הרב תרבותיות של ריף כהן בקלות, אבל אולי כבידור יותר מאשר אופציה ממשית לדרך חיים.

פאריז המפונטזת של ריף כהן אינה פאריז "האמיתית" כפי שמוצגת ב "אללה איסלם", סדרת התחקיר של צבי יחזקאלי שמשודרת עכשיו בערוץ 10. עוד לא ראיתי את הפרק השני, אבל נדמה שהקו של הפרק הראשון מכתיב גם את ההמשך שלה: הערבים של אירופה אינם מעוניינים להטמע באירופה, והם גם לא רוקדים ברחובות פאריז. יחזקאלי מסכים עם ריף כהן שפאריז של היום היא צפון-אפריקאית, אבל צובע את הכיבוש הזה בצבעים אחרים. ליתר דיוק, בהרבה שחור. הסדרה צולמה בלב החורף, אין כאן צבעים חיים או חפלות וריקודים; רק בני נוער עבריינים, מכוסי ראש וחשדניים. אה, כן, וגם נשים מדוכאות (כקדימון לפרק השני).

הכיסוי העיתונאי של יחזקאלי סנסציוני, תזזיתי, לא מפתח דיון אלא מקבע רשמים וזעזוע: יחזקאלי מסתובב עם ראש עיריית מרסיי, בעצמה יוצאת צפון אפריקה, ולא שואל אותה כיצד היא מחברת את התרבויות השונות בחייה שלה, או מה ניתן לעשות על מנת לשנות את הייאוש של התרבויות השונות אחת מהשנייה. במקום, עיקר המאמץ הטלוויזיוני הוא להעביר לצופה הישראלי מסר יחידאי, דק, וברור: האיסלם כאן. והוא קיצוני וחסר פשרות.

אני לא יודע מה מייצג יותר נכונה את הסיפור של פאריז ושל הצפון אפריקאים/ערבים/מוסלמים באירופה, זה של ריף כהן או של צבי יחזקאלי.יחזקאלי בוחר בקו פוליטי מובהק: מלחמת דתות, התנגשות ציויליזציות, אבטלה, משטרה, וכו'. אין ספק שזוהי מציאות, אבל היא לא המציאות היחידה. ריף כהן עוקפת את הפוליטי בעזרת מוזיקה, חיוך, ריקוד. החתירה שלה תחת השיח הפוליטי היא בעצמה פוליטית, כי היא מציבה אלטרנטיבה לאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה עכשיו באירופה.

וזה נכון גם לישראל: האם אנחנו פוגשים את המזרח התיכון דרך הפריזמה של הפוליטיקאים (והתקשורת) או במגע אישי יומיומי? למרות שאני לא רואה הרבה ריקודים משותפים ברחובות יפו, חיפה, וכולי, קשה לוותר על האופטימיות והשפיות שמרקם של חיים משותפים יכול להציע.

מודעות פרסומת




לאבא שלי אין סולם

5 03 2012

פסטיבל הסרטים היהודי השנתי של אטלנטה (השני בגודלו בארה"ב!) הוא הזדמנות מצויינת לקבל תמונת מצב של הישראליות כפי שהיא מיוצגת על המסך הגדול. זוהי סדום, אחותי היפה, המבול, בין השמשות, בוקר טוב אדון פידלמן, הדקדוק הפנימי — אלו הם הסרטים הישראלים שהספקנו, אשתי ואני, לצפות בהם בשבועיים האחרונים, והיו גם אחרים.

מבול הסרטים הזה — כשהוא מקובץ בפסטיבל אחד בפרק זמן קצר — מאפשר הצצה עמוקה יותר אל תוך האג'נדה התרבותית הנוכחית בישראל. אז ברור שכל הסרטים שציינתי כאן נושאים אופי דפרסיבי למדי (למעט זוהי סדום — למרות שכל קומדיה, ובמיוחד סאטירה פוליטית, בסיסה בתסכול כלפי המצב הקיים, ולכן זוהי סדום דווקא השתלבה יפה ברפרטואר השנה). אבל נדמה שהמכנה המשותף בין כל הסרטים הללו, מבחינה נרטיבית, הוא עמוק במיוחד השנה. כל הסרטים שהזכרתי כאן עוסקים במשפחה לא מתפקדת: באחותי היפה מותה של האחות מרי משתק במשך השבעה את הבית (המתפורר גם כך) של ראמה ובעלה רוברט. ב "המבול" משפחת רושקו לא מצליחה להתמודד עם חזרתו של הבן האוטיסט. בין השמשות מציג לנו מספר תאים משפחתיים, שבכולם היחס בין ההורים לילדים הוא של כישלון מוחלט. בבוקר טוב אדון פידלמן אנחנו פוגשים בנסיון חטיפה של משפחה שלמה (באופן מטאפורי) שכמעט ומצליח בגלל היחסים השבורים בין חברי המשפחה (אב-בן, בן-אשה). הדקדוק הפנימי מציג את משפחת קליינפלד כתא מרקיב ומסרס, ולבסוף גם ממית.

(אגב, מה שכן יש לכול המשפחות הללו — שממוקמות בשוליים של החברה הישראלית — זה הרבה זמן משפחה. וזה כשלעצמו קצת אירוני, כי מעמד הביניים של היום כבר לא יכול להרשות לעצמו לריב כל כך הרבה. כולם עסוקים בלהתפרנס).

היה אפשר להסתפק בזה — באמירה שהחברה הישראלית, בראי הקולנוע, לא מסוגלת לתפקד יותר כתא מאוחד, ומתפוררת לחלקיה הנפרדים. אבל המכנה המשותף פה הוא עמוק ורב משמעויות עוד יותר. ובליבו: דמות האב. דמות האב בכל אחד מהסרטים הללו מצטיינת בכשלונה: רוברט מזמן וויתר על האשה שלו (ועל אחותה), על הבן שלו, על החלומות שלו. האב רושקו מ"המבול" הוא נוכח-נעלם הבורח מחייו אל ענני המריחואנה. האבא אלכס מבין השמשות מסרב לקחת אחריות על מעשיו עד שהיא מתפוצצת לו בפרצוף, והשוטר (רמי דנון) מנסה לחפר על חוסר תפקודו כאב משפחה. אדון פידלמן נכשל בכל נסיון ליצור קשר אנושי, בין אם עם בנו או עם עמיתיו ברחוב לוינסקי. משה קליינפלד ניצול השואה מצמצם את קיומו והופך לצל של אשתו המפלצתית.

אפילו זוהי סדום, עם כל ההילה הקומית והאוירה הקלילה, מציגה לנו אבות בלתי מתפקדים, או כאלה הבוגדים בתפקידם המשפחתי: לא רק דוב נבון ואלי פיניש שלא מתפקדים כאבות, אלא גם מוטי קירשנבאום בתפקיד אברהם אבינו (לא בדיוק אב השנה …) ואפילו אייל קיציס בתפקיד אלוהים, מעין הייטקיסט ציני שלא באמת מאמין בשום דבר שהוא עושה (ואפילו לא באמת מחריב את סדום).

הסרט הערת שוליים לא הוצג בפסטיבל כי הוא מופץ באופן מסחרי בארה"ב (טקס האוסקר התקיים ממש בשלהי הפסטיבל באטלנטה), אבל קשה שלא לזהות גם בו את מוטיב האב הכושל, העלוב, המתיימר, שלא עומד בפרסונה שהוא מציג לעולם. בקיצור, זה לא האב הקולקטיבי אשר לו פיללנו.

וכל זה, בלי מילה על האיש בתמונה.





המנון מחאת האוהלים

7 08 2011

היכנסו לבלוג ותראו את הוידאו בתחתית העמוד.

כל תנועת מחאה ראויה להמנון.

מעמד הביניים אומר בקול ברור: "מגיע לי יותר"! והוא אומר לממשלה שלנו: "יהיה הכל חוץ מבסדר".

בבקשה לשלוח לכמה שיותר אנשים את הבלוג הזה. חייבים להפיץ את ההמנון החדש של מחאת האוהלים:





הבהרה קצרה על הפיקסיז

7 06 2010

ברשומה הקודמת "שדונים קטנים, שמנים ,ושתיינים" די ירדתי על הפיקסיז על מצבם המוראלי הירוד לאוד הסרט התיעודי עליהם מ 2006. כתבתי את הרשומה הזו לפני הביטול של ההופעה שלהם בארץ, ובאמת כשציטטתי את המשפט שלהם על Gaza בראש הרשומה לא תיארתי לעצמי שהם יבטלו.

לדעתי גם הביטול הזה לא מעיד על מחויבות אידאולוגית כלשהי מצד הפיקסיז. יאיר רוה אפיין זאת בדיוק רב כאן. בסופו של יום, לאף אחד לא אכפת מהפרטים הקטנים, והאינטרסים האישיים גוברים על כל השאר. אפשר להניח שהפיקסיז פשוט העדיפו לא להקלע לסערה פוליטית שהיתה דורשת יותר ממה שהם רצו לסכן.

אכן, ימים רבים חלפו מאז שהביטלס לא הורשו להופיע בארץ כדי "לא לקלקל את בני-הנוער" …