דוד ובת-שבע, גרסת הפיקסיז

22 06 2017

הפיקסיז חוזרים. לא רק לארץ בביקור קרוב, אלא גם לתודעת המרשתת, עם אלבומים חדשים, ראיונות, הופעות, וסרט נהדר שהועלה ליו-טיוב ומזכיר לכולנו — בעזרתם הנדיבה של ענקים כמו דייויד בואי ותום יורק — למה המוזיקה של הפיקסיז כל כך מיוחדת (וגם למה הם עצמם כל כך רגילים).

Screenshot 2017-06-22 12.47.20

דוגמה פצפונת שאני מביא כאן לגדולה של הפיקסיז היא הדחיסות והרשעות שבה הפיקסיז מספרים את הסיפור התנכ"י על דוד ובת-שבע (שמואל ב' פרק יא).  זה קורה בשיר dead (מתוך האלבום doolittle) והם עושים את זה בפחות משמונים מלים ובטיפה יותר משתי דקות.

הסיפור עצמו ידוע ונידון רבות (ואף כמעט הביא להפלת הממשלה ב 1994): דוד המלך צופה מגג ביתו בבת-שבע מתקלחת ונעשה לו נעים. הוא מזמין אותה אליו, הם שוכבים, והיא חוזרת לביתה. הבעיה מתחילה כשמסתבר שהיא נכנסה להריון בזמן שבעלה אוריה בכלל בחזית (מלחמה מתישה בבני עמון). דוד מנסה לארגן לאוריה חופשה רומנטית בבית ועל ידי כך להשקיט את הסקנדל, אבל אוריה מסרב לחגוג עם אשתו בזמן שחבריו ליחידה נכתשים בקרב. דוד מבין שאין ברירה אלא ללכת על פתרון ב', ודואג שאוריה ייהרג בחזית הקרב. זה מוביל לסיפור כבשת הרש ולבסוף גם להולדת הבן ויורש הממלכה שלמה.

hqdefault

הפיקסיז מתחילים את הסיפור בבס-תופים מבשרי רעות. (ברקע, הזמר זורק בציניות: "אין לך רעיון? בא לי לעשות שיר ילדים!"). ואז נכנסת הגיטרה המובילה, ביללה חותכת של טון אחד. יש לה סאונד סליזי, טורדני. טוב לא יהיה פה.

ואז הזמר, בתפקיד דוד המלך, שר:

בת שבע, את פצצה מטריפה, רוצה אותך!

את מתוסכלת עם החיים שלך ומגיע לך משהו טוב יותר

נמאס לי מהחיים, שבע, אז תני לי!

מעבר לפזמון בן מילה אחת:

מת!

(ניאוף היא סממן למשבר, ואין ספק שדוד המלך לא נמצא במקום טוב כרגע). הבית השני קופץ מיד לאקשן:

אנחנו מתבהמים, מתחרעים, דבוקים — קתרזיס!

את קרועה לגמרי ולי עומד

הדם זורם בעורקים אבל הלב שלי —

(שוב פזמון):

מת!

בגשר המוזיקלי דוד המלך מגלה שלכל שבת יש מוצאי שבת:

היי, מי חשב?!

הבטן החמודה

והשזופה שלך

מתחילה לגדול!

מכאן, הפיקסיז עוברים מיד לגורלו האכזר של אוריה, ונדמה לי שהטון של הפיקסיז פה — כיאה לשדונים שהם — טיפה זדוני:

אוריה אכל אותה, אכל אותה, אכל אותה!

(המקור אפילו יותר בוטה, Uriah hit the crapper זה משהו כמו "אוריה אכל חרא!").

הפזמון עכשיו מקבל משמעות חדשה, כשאוריה הוא זה ש —

מת!

זהו. סוף. של השיר. של אוריה. של התמימות.

במה השיר הזה נוגע? נראה לי שהרעיון המרכזי פה הוא ריקבון מוסרי. הלב של דוד המלך מת, אבל ברוך השם חלקים אחרים בגוף שלו עוד עובדים, וגם הראש לא מפסיק לתחמן. אוריה פשוט היה בחור טוב מדי, סוג של פטריוט יפה נפש, מעין קורבן נאיבי א-לה אליפלט.

מילא שאין אלוהים או סוג של שכר ועונש או חזרה בתשובה בגרסה הזאת (בגרסה התנ"כית יש כמובן). הדבר המטריד באמת פה זה אוירת הקיום הכאוטי, הייצרי והפרוע שמעצבת את השיר בהפקה המוזיקלית כמו במלים עצמן.

סוג של סרט אימה באורך שתי דקות. "סיפורי התנ"ך" בגרסה דייויד לינצ'ית של בס, תופים ושתי גיטרות. זה כוחם של הפיקסיז.

 

מודעות פרסומת




הבהרה קצרה על הפיקסיז

7 06 2010

ברשומה הקודמת "שדונים קטנים, שמנים ,ושתיינים" די ירדתי על הפיקסיז על מצבם המוראלי הירוד לאוד הסרט התיעודי עליהם מ 2006. כתבתי את הרשומה הזו לפני הביטול של ההופעה שלהם בארץ, ובאמת כשציטטתי את המשפט שלהם על Gaza בראש הרשומה לא תיארתי לעצמי שהם יבטלו.

לדעתי גם הביטול הזה לא מעיד על מחויבות אידאולוגית כלשהי מצד הפיקסיז. יאיר רוה אפיין זאת בדיוק רב כאן. בסופו של יום, לאף אחד לא אכפת מהפרטים הקטנים, והאינטרסים האישיים גוברים על כל השאר. אפשר להניח שהפיקסיז פשוט העדיפו לא להקלע לסערה פוליטית שהיתה דורשת יותר ממה שהם רצו לסכן.

אכן, ימים רבים חלפו מאז שהביטלס לא הורשו להופיע בארץ כדי "לא לקלקל את בני-הנוער" …





שדונים קטנים, שמנים, ושתיינים

4 06 2010

*הרשומה הזו חוברה יום אחד לפני הודעתם של הפיקסיז על ביטול הופעתם בישראל

"Stuck here out of gas
Out here on the Gaza Strip

Dead sea make it float
One sip from the salty wine"

(excerpts from "River Euphrates" by The Pixies, Surfer Rosa)

זה בלי שום קשר למשט–הציטוט הזה לקוח משיר של הפיקסיז מ 1988.

בשבועות האחרונים סגרתי מעגל עם שתי הלהקות שהכי אהבתי כנער: סוניק יות' והפיקסיז. היו כמובן מוזיקאים רבים וטובים אחרים שכיכבו בשמי ילדותי, אבל שתי הלהקות האלו זהרו מעל כולן. אני לא יודע עם זה רק בגלל הווליום הגבוה של הגיטרות של שתי הלהקות הללו, או משהו יותר עמוק, אבל כילד – היה לי ברור שהמוזיקה של סוניק יות' ושל הפיקסיז נוגעת בנפשי העדינה והחבוטה יותר טוב מכולם. קונספטואלית, הפיקסיז וסוניק יות' הפוכות אחת מהשנייה: בעוד שהראשונה מנסה באופן אובססיבי לייצר את שיר הפופ המושלם, השנייה מנסה בשיטתיות לשבור את הקונספט הזה. מה שמעניין שההנגדה הזו בין שתי הלהקות האהובות הללו ממשיכה גם ברובד האישי. בעוד שכל חברי סוניק יות' מפגינים מופת של משמעת מקצועית ואג'נדה אומנותית ומוזיקלית חדה ועקבית, הרי שחברי הפיקסיז מאופיינים, אולי יותר מהכל, בבלבול, כשלונות אישיים, תסכול, ומקריות (בניגוד חד להצלחה הפנומנלית של הקאמבק שלהם, שהחל ב 2004 וממשיך עד עצם היום הזה).

על סוניק יות' והביוגרפיה המצויינת עליהם (Goodbye 20th Century) אני אכתוב יותר מאוחר, ברשומה הנוכחית אני רוצה להתמקד בפיקסיז, בעקבות הביקור בארץ והצפייה בסרט התיעודי עליהם מ 2006 שנקרא loudQUIETloud, בבימוים של סטיבן קנטור ומת'יו גלקין, אשר ניתן לצפות בו בחינם כאן (אבל למרבה הצער, כנראה שלא מישראל!! — תגיבו למטה אם הצלחתם). וכאן אני חייב להזהיר מראש: הרשומה הזו עלולה להכאיב למי שאוהב את הפיקסיז לפחות כמוני.

אז ככה: קים דיל היא שתיינית לאחר גמילה. כל נסיון לצבוע את ההתמכרות הזו באידליזציה של אלילת רוק חייב להזרק לפח לאלתר לאור הסרט: כמו הסולן פרנק בלאק (צ'רלס תומפסון בחיים האמיתיים), המראה החיצוני המוזנח שלה מזכיר אדם שעבד יותר מדי שנים בפס ייצור של מכוניות פורד (רוזאן בר ביום רע?). היא מעשנת בשרשרת, וכמו אמריקאים רבים וטובים, לא מסוגלת לשחרר את היד השנייה שלה מכוס הקפה/מיץ ממותק (בגלל חולשתה לאלכוהול, אסרה קים על נוכחות של אלכוהול כלשהוא מאחורי הקלעים!!). אבל לא מדובר רק בהופעה חיצונית: קים דיל, לפחות נכון ל 2004, היא אדם שבור, משועמם, חסר ביטחון והשראה. עוד ניפוץ: בתחילת החזרות יש לה יבלות על הידיים, עדות מצערת לזמן הרב שעבר מאז שהחזיקה בס.

צ'רלס תומפסון דוקא שפוי, מפוקס, ומתון בסרט הזה, אבל שמן מאי פעם, ובכלל, נראה חסר השראה וחשק. אותו הדבר נכון לגבי הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, מעין מוזיקאי אולפן נטול מניירות ונטול עניין בחבריו ללהקה האלוהית. התמהוני האמיתי היחיד בלהקה הוא המתופף דיויד לאברינג, שבכלל רוצה להיות קוסם ולא כל-כך מסתדר עם השפיות המייבשת שהלהקה מעתירה על סביבתה.

עוד כשהייתי ילד היה זה סוד ידוע שהפיקסיז שונאים להופיע וגם לא עושים את זה טוב במיוחד … הם תמיד עומדים על הבמה בלי לזוז ובלי להסתכל אחד על השני, ומה שיותר גרוע הוא ההצמדות לגרסאות התקליט. אין דבר שיותר מבאס אותי מלראות הופעה שמשחזרת גרסאות מוקלטות אחת לאחת. זה כמעט תמיד מעיד על מוגבלות טכנית בנגינה. במקרה של הפיקסיז, אפשר להבין את הרצון לשחזר את המושלמות האולפנית, אבל לא לשחרר איזה סולו מאולתר? לא לשחק עם איזה ביצוע מפתיע? משהו? בסרט רואים איך קים דיל, בחזרות לפני הסיבוב הראשון של הקאמבק, רצה לטייפ לשמוע בדיוק איך הבס עושה בתקליט. לי לפחות, זה היה רגע לא נעים (וכמה שזה הפוך מסוניק יות', שכל הופעה שלהם היא הזמנה אל מסע לבלתי ידוע).

הפיקסיז מופיעים יחדיו כבר שבע שנים מאז האיחוד, ועושים את אותו הדבר בדיוק, כמו רובוטים. הסרט, אגב, מלא בצילומים מאחורי הקלעים בהם הארבעה יושבים בחדרי המתנה ומאחורי הקלעים ולא מחליפים מילה ביניהם. איך שהסרט התחיל, כל הארבעה מודים בפני המצלמה שהם לא ממש מתגעגעים אחד לשני, אבל פשוט צריכים את הכסף, וקאמבק נראה כמו הדרך היחידה להשיגו. (אוקיי, הם לא הראשונים שעושים זאת בשביל הכסף, אבל הם מ-א-ו-ד לא נהנים מהתהליך!!). בכלל, הם לא נראים כמו להקה, אלא כמו אוסף מקרי של אנשים "רגילים" שמנגנים רק בתור תחביב מטופש. זה  ממש מסתורי שהחברה האלה אחראים למוזיקה כל-כך מדוייקת ומשפיעה בעשרים השנים האחרונות.

(ואולי מהזוית שלנו, הקהל, כל זה ממש לא חשוב. מי יסרב לראות את הפיקסיז מננגנים את הקלאסיקות הנפלאות שלהם? אז יאללה, שיהיה בכיף ….)