הקיור, הופעה במיאמי, פלורידה, 26 ליוני 2016

28 06 2016

מצד אחד, בסך הכל הופעה: הולכים, שומעים ונהנים, חוזרים למלון. אבל בשלושה ימים מאז הבסך-הכל-הופעה הזו אני מסתובב עם ערימה של שירים בתוך הראש ועם לב מפוצץ באהבה.

הגענו להופעה של הקיור במיאמי במקרה. גילינו אותה אחרי שכל הסידורים לסופשבוע כיפי בחופי מיאמי כבר נעשו. אין ברירה, אמרנו. מהר קנינו את הכרטיסים הכי זולים — $100 לכרטיס (בפועל נחתנו באיזור של כיסאות ממש קרוב לבמה, אל תשאלו). חיפוש זריז באינטרנט סידר לנו ברגע האחרון חדר במלון מעולה ממש ליד ההופעה ובזיל הזול. כל מה שנשאר היה להצטרף לתהלוכה הרגלית של נחיל מעריצים שהחל לזרום מהמלון לפארק (פחות מעשר דקות).

20160626_201200.jpg

מה שהגיע היה ללא ספק אחד הערבים המוזיקליים הכי מרגשים בחיי. ההופעה של הקיור ב 2016 (ארבעים שנה אחרי היווסדם!!) היא הפצצה מוחצת של אינספור קלסיקות, החל מלהיטים באורך של שלוש דקות (בעיקר מתחילת הדרך של הלהקה) וכלה בקטעים אפיים כמעט (בעיקר מ disintegration).

הרפרטואר של הקיור פשוט אדיר. הלהקה מנגנת בסביבות ארבעים שירים במשך למעלה משלוש שעות, כולל ארבעה הדרנים, ובכל זאת נשארו בחוץ כמה פנינים (לא התאוששתי עדיין מהעדרו של שיר המופת הפסיכוטי A Forest). בסך הכל חמישה נגנים (כולל רוברט סמית) ששולטים לחלוטין בחומר, מנגנים בדיוק ובהתלהבות, ועל כולם מנצח רוברט סמית, שבגיל חמישים ושבע עדיין מצליח לזמר בקול המיוחד והילדי שלו כאילו שאנחנו עדים לאיזו פנטזיה פרטית של ילד בן ארבע עשרה. בואו נקרא לערב הזה צדק אומנותי. מפל של כשרון מוזיקלי אינסופי. תרבות בשיאה.

20160626_215617

בקיצור, מסתבר שיש אלוהים. הוא מסרק את שיערו הפרוע לאחור, מורח ליפסיק אדום בוהק, כותב שירי אהבה קורעי לב, ונדמה לי אפילו שהוא די צנוע.

תגלית 1: יש סיפור אהבה לטיני עם רוברט סמית. אמנם במיאמי קשה להיות מופתע מנוכחות מוגברת של דוברי ספרדית, ובכל זאת, בהערכה גסה, שמונים אחוז מהקהל דיבר ספרדית. מוריסי ידוע בקהל ההדוק שלו במרכז ודרום אמריקה, ואני מתחיל לחשוד שהחברה שם פשוט שומעים מלא מוזיקה טובה.

תגלית 2: מסתבר ש disintegration הוא האלבום המוכר והאהוב ביותר של הקיור בארה"ב. הקהל הכיר והתלהב קשות מכל השירים שבוצעו מהאלבום הזה, ולמאזין ישראלי שקיבל לורידים בשנות השמונים הרבה "גל חדש" בריטי ושמכיר את הקיור מאלבומים קודמים זה היה ממש מפתיע וגם קצת מוזר. (זה רק אני או שהביטוי "גל חדש" נשמע מאוד ישן?…).

 

20160626_193042

בלוגים ארוכים מדי זה לא טוב, אז אסיים במסר ברור: הקיור יקנחו את הסיבוב הנוכחי (לקראת סוף השנה) במבחר בירות אירופאיות, אז מאוד מומלץ שתצטיידו מהר מהר בכרטיסים (שמעתי שלפחות בחלק מההופעות כבר אזלו הכרטיסים). אהבה מובטחת.

 

מודעות פרסומת




שדונים קטנים, שמנים, ושתיינים

4 06 2010

*הרשומה הזו חוברה יום אחד לפני הודעתם של הפיקסיז על ביטול הופעתם בישראל

"Stuck here out of gas
Out here on the Gaza Strip

Dead sea make it float
One sip from the salty wine"

(excerpts from "River Euphrates" by The Pixies, Surfer Rosa)

זה בלי שום קשר למשט–הציטוט הזה לקוח משיר של הפיקסיז מ 1988.

בשבועות האחרונים סגרתי מעגל עם שתי הלהקות שהכי אהבתי כנער: סוניק יות' והפיקסיז. היו כמובן מוזיקאים רבים וטובים אחרים שכיכבו בשמי ילדותי, אבל שתי הלהקות האלו זהרו מעל כולן. אני לא יודע עם זה רק בגלל הווליום הגבוה של הגיטרות של שתי הלהקות הללו, או משהו יותר עמוק, אבל כילד – היה לי ברור שהמוזיקה של סוניק יות' ושל הפיקסיז נוגעת בנפשי העדינה והחבוטה יותר טוב מכולם. קונספטואלית, הפיקסיז וסוניק יות' הפוכות אחת מהשנייה: בעוד שהראשונה מנסה באופן אובססיבי לייצר את שיר הפופ המושלם, השנייה מנסה בשיטתיות לשבור את הקונספט הזה. מה שמעניין שההנגדה הזו בין שתי הלהקות האהובות הללו ממשיכה גם ברובד האישי. בעוד שכל חברי סוניק יות' מפגינים מופת של משמעת מקצועית ואג'נדה אומנותית ומוזיקלית חדה ועקבית, הרי שחברי הפיקסיז מאופיינים, אולי יותר מהכל, בבלבול, כשלונות אישיים, תסכול, ומקריות (בניגוד חד להצלחה הפנומנלית של הקאמבק שלהם, שהחל ב 2004 וממשיך עד עצם היום הזה).

על סוניק יות' והביוגרפיה המצויינת עליהם (Goodbye 20th Century) אני אכתוב יותר מאוחר, ברשומה הנוכחית אני רוצה להתמקד בפיקסיז, בעקבות הביקור בארץ והצפייה בסרט התיעודי עליהם מ 2006 שנקרא loudQUIETloud, בבימוים של סטיבן קנטור ומת'יו גלקין, אשר ניתן לצפות בו בחינם כאן (אבל למרבה הצער, כנראה שלא מישראל!! — תגיבו למטה אם הצלחתם). וכאן אני חייב להזהיר מראש: הרשומה הזו עלולה להכאיב למי שאוהב את הפיקסיז לפחות כמוני.

אז ככה: קים דיל היא שתיינית לאחר גמילה. כל נסיון לצבוע את ההתמכרות הזו באידליזציה של אלילת רוק חייב להזרק לפח לאלתר לאור הסרט: כמו הסולן פרנק בלאק (צ'רלס תומפסון בחיים האמיתיים), המראה החיצוני המוזנח שלה מזכיר אדם שעבד יותר מדי שנים בפס ייצור של מכוניות פורד (רוזאן בר ביום רע?). היא מעשנת בשרשרת, וכמו אמריקאים רבים וטובים, לא מסוגלת לשחרר את היד השנייה שלה מכוס הקפה/מיץ ממותק (בגלל חולשתה לאלכוהול, אסרה קים על נוכחות של אלכוהול כלשהוא מאחורי הקלעים!!). אבל לא מדובר רק בהופעה חיצונית: קים דיל, לפחות נכון ל 2004, היא אדם שבור, משועמם, חסר ביטחון והשראה. עוד ניפוץ: בתחילת החזרות יש לה יבלות על הידיים, עדות מצערת לזמן הרב שעבר מאז שהחזיקה בס.

צ'רלס תומפסון דוקא שפוי, מפוקס, ומתון בסרט הזה, אבל שמן מאי פעם, ובכלל, נראה חסר השראה וחשק. אותו הדבר נכון לגבי הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, מעין מוזיקאי אולפן נטול מניירות ונטול עניין בחבריו ללהקה האלוהית. התמהוני האמיתי היחיד בלהקה הוא המתופף דיויד לאברינג, שבכלל רוצה להיות קוסם ולא כל-כך מסתדר עם השפיות המייבשת שהלהקה מעתירה על סביבתה.

עוד כשהייתי ילד היה זה סוד ידוע שהפיקסיז שונאים להופיע וגם לא עושים את זה טוב במיוחד … הם תמיד עומדים על הבמה בלי לזוז ובלי להסתכל אחד על השני, ומה שיותר גרוע הוא ההצמדות לגרסאות התקליט. אין דבר שיותר מבאס אותי מלראות הופעה שמשחזרת גרסאות מוקלטות אחת לאחת. זה כמעט תמיד מעיד על מוגבלות טכנית בנגינה. במקרה של הפיקסיז, אפשר להבין את הרצון לשחזר את המושלמות האולפנית, אבל לא לשחרר איזה סולו מאולתר? לא לשחק עם איזה ביצוע מפתיע? משהו? בסרט רואים איך קים דיל, בחזרות לפני הסיבוב הראשון של הקאמבק, רצה לטייפ לשמוע בדיוק איך הבס עושה בתקליט. לי לפחות, זה היה רגע לא נעים (וכמה שזה הפוך מסוניק יות', שכל הופעה שלהם היא הזמנה אל מסע לבלתי ידוע).

הפיקסיז מופיעים יחדיו כבר שבע שנים מאז האיחוד, ועושים את אותו הדבר בדיוק, כמו רובוטים. הסרט, אגב, מלא בצילומים מאחורי הקלעים בהם הארבעה יושבים בחדרי המתנה ומאחורי הקלעים ולא מחליפים מילה ביניהם. איך שהסרט התחיל, כל הארבעה מודים בפני המצלמה שהם לא ממש מתגעגעים אחד לשני, אבל פשוט צריכים את הכסף, וקאמבק נראה כמו הדרך היחידה להשיגו. (אוקיי, הם לא הראשונים שעושים זאת בשביל הכסף, אבל הם מ-א-ו-ד לא נהנים מהתהליך!!). בכלל, הם לא נראים כמו להקה, אלא כמו אוסף מקרי של אנשים "רגילים" שמנגנים רק בתור תחביב מטופש. זה  ממש מסתורי שהחברה האלה אחראים למוזיקה כל-כך מדוייקת ומשפיעה בעשרים השנים האחרונות.

(ואולי מהזוית שלנו, הקהל, כל זה ממש לא חשוב. מי יסרב לראות את הפיקסיז מננגנים את הקלאסיקות הנפלאות שלהם? אז יאללה, שיהיה בכיף ….)