סרט: צעצוע של סיפור 3, של לי אנקריץ'
ראיתי לאחרונה את "צעצוע של סיפור 3", ולא פשוט לי לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, זהו סרט מופתי: הוא מציג חבילה נרטיבית מהודקת שמצליחה לגעת בנקודות עמוקות (קיומיות אפילו) בחוויה האנושית ובחברה המודרנית. מצד שני — בדיוק התכונות האלו הופכות אותו יותר מתאים למבוגרים מאשר לילדים. אני אפילו מתפתה לכתוב שילדים לא צריכים לראות אותו בכלל. בכל מקרה, הרשומה הזו אולי תיראה קצת קיצונית לאנשים מסויימים, ובכל זאת — חשוב לי לפתח את הכיוון הזה.
אני אחזור לנושא הילדים כקהל היעד של הסרט הזה לקראת סוף הרשומה הזו, אבל קודם לכן צריך לאוורר קצת את הנושאים המרכזיים בסרט הזה: זהו סרט שעוסק בזיקנה, מוות, בגידה, צביעות, ומאבק הישרדות עיקש של חבורה שנזרקת לפח (דימוי הזבל חוזר שוב שוב בסרט) על-ידי יקיריה. הצעצועים הללו הינם צעירים לנצח, אבל באיזשהו אופן פרדוקסלי דווקא זוהי התכונה שהופכת אותם בסרט הזה לכמו זקנים: בלתי רלוונטים, מעט טיפשים, אינפנטיליים, קשי תפיסה ובעיקר מוגבלים ותלותיים.
"צעצוע" נפתח כאשר אנדי מתכונן למעבר לקולג'. היציאה מהבית לקולג' הינה רגע משמעותי בארה"ב, הרבה יותר מאשר בישראל (בין השאר גם בגלל המרחק הגיאוגרפי העצום בין הקולג' לבין ההורים). מדוע חדרו של אנדי חייב להתפנות? האם אין הוא מתכוון לחזור הביתה מפעם לפעם? הסרט הזה משקף תפיסה אמריקאית על-פיה היציאה של הילד לקולג' מסמנת ניתוק חד מההורים ולמעשה את פירוק התא המשפחתי.
כמובן, כחלק מממדיניות הניתוק הזו, מרגע שחבורת הצעצועים (או הזקנים) הזו מוכרזת כבלתי רלוונטית, דינם הינו הזבל (או לכל הפחות להיזרק לעליית הגג או להשלח בית אבות, הרחק מהעין ומהלב). נסיונותיהם של הזקנים להלחם בגורל המר שייעדו להם יקיריהם מובילה אותם למעין מחנה ריכוז (ממש כמו לפני שבעים שנה, המחנה מצטייר בהתחלה כמקלט ומחסה לפני שנחשף אופיו האמיתי, האלים והרצחני). את המחנה מנהלת חונטה של זקנים שגם הושלכו לפח כמותם, מעין יודנראט של צעצועים. האם תצליח חבורת הזקנים להמלט מהמחנה? כן, אולם רק על מנת להשלח שוב למזבלה, שם ממתינות לקבוצת הזקנים הזו המשרפות (לאחר שהזקנים הופרדו מחלקי מתכת יקרים כמובן. לא מזכיר לכם כתרי-שיניים מזהב?). רגע ההובלה של הצעצועים למשרפה הינו משמעותי ביותר בסרט, מכיוון שהוא מלווה בהשלמה פנימית וכניעה של הצעצועים למר גורלם. מבחינתי, מרגע זה עובר הסרט למימד בדיוני ואוטופי (אולי מעין Deus Ex Machina?): החייזרים הם אלה שמצילים את הצעצועים מהמשרפות. הםהחייזרים הינם מעין מלאכים שמעבירים את הקבוצה באופן מטאפיזי מהעולם הנוכחי לבא, עולם בו ילדה נפלאה ומלאת דמיון מעניקה חיים חדשים לצעצועים. אלו הם כבר החיים שלאחר המוות: החיים הבאים של הצעצועים, הגלגול הבא שלהם לאחר שפסו מהעולם הזה.
חשוב לי להדגיש שהקריאה שלי את הסרט הזה כלל לא צינית ולא באה לערער על איכויותיו הנרטיביות. להיפך: הסרט הזה פשוט ממגנט. ברגע שהזיהוי בין צעצועים לבין זקנים נוצר, האפקטיביות שלו היא פשוט מוחלטת, ויש הרבה רגעים מרגשים ונפלאים בסרט.
אבל מעבר לחוויה הרגשית המורכבת של הצפייה בסרט, ישנה עבורי בעיה מסויימת עם השיווק שלו לילדים. אשתי סנאית, שהיא גם שחקנית וגם מתמחה בחינוך לגיל הרך ובחינוך מיוחד, אמרה בהחלטיות מיד כשיצאנו מהסרט משפט די מטורף — "זה לא סרט לילדים". זו טענה שאולי נשמעת קצת מוזרה כשמדובר בסרט אנימציה על צעצועים, אבל אני חושב שהיא צודקת. מספיק להזכר בדילמות שהסרט מציג, דילמות שלעתים מעלות תחושת קבס: ייזרקו לפח או יושלכו לעליית הגג? ישתפו פעולה עם היודנראט או לא? יצליחו להמלט ממחנה הריכוז או לא? יישרפו במשרפות או יימלטו?
מדוע לחשוף ילדים לסיטואציות כל-כך קשות? ויותר מכך — מדוע לשרטט עולם כה הרמטי באכזריותו? בכל מקרה, הסרט הזה מבצע אינדוקטרינציה אגרסיבית מאוד לילדים אל תוך עולם של מבוגרים — כשלעצמו לא דבר יוצא דופן — אבל העולם הספציפי שהסרט הזה מציג הוא די מחורבן. לפעמים נדמה לי שהאמריקאים, יחד עם שפע הצעצועים והדמיון שהם מעניקים לילדיהם, כבר לא משאירים מקום לגטימי להוויה ילדותית של תמימות. וזה חבל, כי זהו מצרך נדיר גם בעולמם של המבוגרים.
בטטה קרה 