ריף כהן, פאריס, איסלם

(כתבתי את הפוסט הזה לפני פרוץ המחאה האלימה בארצות ערב כנגד הסרט האמריקאי שמגחיך את מוחמד. ייתכן שהמחאה גם תתפשט לאירופה לאחר שעיתון צרפתי הבטיח לפרסם מחר קריקטורות של מוחמד. אין רגע משעמם). ובכן, הנה:

ממש שנייה לפני שריף כהן הופכת למאמי של ישראל, הערה קטנטנה על הגוון החתרני שלה שיכול לעבור מתחת לרדאר.

הלהיט "בפאריס" (a paris) הוא שיר מתוק וסוחף שמוכר מקצבים צפון אפריקאיים בעטיפה צרפתית. הקליפ של "בפאריס" נאמן למסר הזה: הוא צולם בפאריס, אבל כל האייקונים הויזואלים המוכרים של העיר הזאת נדחפים לרקע: השניות הראשונות מציגות את הבזיליקה של ה sacre coure מטושטשת ובצד הפריים, ואת הפוקוס תופס השיער הפרוע והמשתולל של ריף כהן. מגדל אייפל אומנם מופיע בשניות האחרונות של הסרט, אבל רק כדגם קטנטן בידיים של ילד. מי שתופס את המרכז הם האנשים: הולכים, זוללים, שותים, רוקדים, בשוק, ברחוב, בשכונה.

והאנשים הללו אינם "פאריזאים" במובן המסורתי. אלו הפאריזאים החדשים: מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מוכרים בשוק, ילדים ברחוב, פועלים, סתם אנשים של היומיום. לובשים מעיל עור, ברדס, בגדים מהעבר השני של הים התיכון. בשנייה ה 0:55 של הקליפ מופיע לשנייה ה"פאריזאי הישן", קשיש, חבוי בתוך מעיל וכובע, נוקשה בהליכתו. ריף עוקבת אחריו ובהתרסה מתחילה להניע את גופה בחושניות. בדומה לסרט "נביא", שכתבתי עליו כאן, גם בשיר ובקליפ הזה פאריז (וצרפת, ואירופה) נכבשת מלמטה, מהרחוב, מהמהגרים, מחיי הפשטות והעוני והקצב והריחות הרחוקים של הלבנט. בסוף הקליפ מופיעים שני ילדים בלונדינים, אולי סמל לאיזה הכלה או דיאלוג מדומיין בין "בני המערב" ו"בני המזרח".

כישראלים, אנחנו מעכלים את הרב תרבותיות של ריף כהן בקלות, אבל אולי כבידור יותר מאשר אופציה ממשית לדרך חיים.

פאריז המפונטזת של ריף כהן אינה פאריז "האמיתית" כפי שמוצגת ב "אללה איסלם", סדרת התחקיר של צבי יחזקאלי שמשודרת עכשיו בערוץ 10. עוד לא ראיתי את הפרק השני, אבל נדמה שהקו של הפרק הראשון מכתיב גם את ההמשך שלה: הערבים של אירופה אינם מעוניינים להטמע באירופה, והם גם לא רוקדים ברחובות פאריז. יחזקאלי מסכים עם ריף כהן שפאריז של היום היא צפון-אפריקאית, אבל צובע את הכיבוש הזה בצבעים אחרים. ליתר דיוק, בהרבה שחור. הסדרה צולמה בלב החורף, אין כאן צבעים חיים או חפלות וריקודים; רק בני נוער עבריינים, מכוסי ראש וחשדניים. אה, כן, וגם נשים מדוכאות (כקדימון לפרק השני).

הכיסוי העיתונאי של יחזקאלי סנסציוני, תזזיתי, לא מפתח דיון אלא מקבע רשמים וזעזוע: יחזקאלי מסתובב עם ראש עיריית מרסיי, בעצמה יוצאת צפון אפריקה, ולא שואל אותה כיצד היא מחברת את התרבויות השונות בחייה שלה, או מה ניתן לעשות על מנת לשנות את הייאוש של התרבויות השונות אחת מהשנייה. במקום, עיקר המאמץ הטלוויזיוני הוא להעביר לצופה הישראלי מסר יחידאי, דק, וברור: האיסלם כאן. והוא קיצוני וחסר פשרות.

אני לא יודע מה מייצג יותר נכונה את הסיפור של פאריז ושל הצפון אפריקאים/ערבים/מוסלמים באירופה, זה של ריף כהן או של צבי יחזקאלי.יחזקאלי בוחר בקו פוליטי מובהק: מלחמת דתות, התנגשות ציויליזציות, אבטלה, משטרה, וכו'. אין ספק שזוהי מציאות, אבל היא לא המציאות היחידה. ריף כהן עוקפת את הפוליטי בעזרת מוזיקה, חיוך, ריקוד. החתירה שלה תחת השיח הפוליטי היא בעצמה פוליטית, כי היא מציבה אלטרנטיבה לאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה עכשיו באירופה.

וזה נכון גם לישראל: האם אנחנו פוגשים את המזרח התיכון דרך הפריזמה של הפוליטיקאים (והתקשורת) או במגע אישי יומיומי? למרות שאני לא רואה הרבה ריקודים משותפים ברחובות יפו, חיפה, וכולי, קשה לוותר על האופטימיות והשפיות שמרקם של חיים משותפים יכול להציע.

יש נביא בעירו-פה

סוף סוף הבחינות של הדוקטורט מאחורי. ארבעה חודשים של חרישת ספרים (בערך ספר ליום) תפסו את כל רגע מזמני, ימים, לילות, וסופ"שים. את הסרט הזה ראיתי לפני חודשיים בערך, ואני סוף סוף מגיע לכתוב עליו.

סרט: נביא, של ז'אק אודיארד

Un prophete", by Jacques Audiard"

בדומה ל"סרט לבן" ו"מחבואים" של הנקה (וסרטים נוספים מאירופה של העשור האחרון), גם "נביא" מכיל מימד אלגורי שמדבר על תהליכים חברתיים ופוליטיים כלל-אירופאיים. השם של הסרט כבר מסגיר את האלגוריה: למרות שלאורך הסרט מפוזרים רמזים (קלושים) ליכולת הנבואית של מאליק הצעיר, הרי שהטיפוס המטאורי שלו בעולם הפשע אינו תוצאה של יכולית נבואית כמו השילוב המוחץ של עירנות, שכל בריא, וביצים של שור (סליחה על הוולגריות, אבל זה באמת האספקט הכי מרשים של הדמות לדעתי). ברובד האלגורי הרעיון של "נביא" מקבל נפח: כמו הנביא מוחמד, מאליק כובש שטחים חדשים תחת הזהות האיסלמית שלו. והפעם זוהי יבשת אירופה …

אבל בואו נדבר קצת על הסרט עצמו: ההתמקדות של הבימאי בחיי האסירים הופכת את חיי הכלא שבמרכז הסרט למיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית היום (אבל גם השוויצית, ההולנדית, הגרמנית, הבריטית, וכל מדינה אירופאית שמתמודדת עם הגירת העבודה ההמונית של מוסלמים). כל חשיפה בסרט אל מחוץ לכלא היא רק בהקשר של האסיר, כאילו שאין חיים מחוץ לבועה הזו. בהתאם לכך, שאלות על מוסר ופשע מעבר לאסיר הבודד מנוטרלות לחלוטין, ואנו נשארים רק עם החיים הקלסטרופוביים של מאליק הצעיר, דג רקק שמטפס אט אט מעלה בסולם הפשע המאורגן הצרפתי, ושש שנים לאחר שהחל דרכו בכלא כמגיש קפה עלוב, הוא יוצא ממנו ראש מאפייה עשיר ככורח ורב עוצמה.

העולם ע"פ "נביא" מתחלק לפי זהויות דתיות-לאומיות. הכלא מורכב מקבוצות שונות, כל אחת דואגת רק לחבריה: קורסיקאים, ערבים, צרפתים, וכו'. אבל כמו בחיים האמיתיים-יש אנשים שלא מתאימים לתויות הקבוצתיות שמודבקות אליהן. כך מאליק, שהקורסיקאים רואים בו ערבי ובזים לו, אבל גם הערבים לא מקבלים אותו כאחד משלהם. טשטוש הזהויות הזה משמש כציר העלילה, כשמאליק מצליח להתאים את עצמו לכל קבוצה ולהפוך את הטשטוש של זהותו ליתרון, למפתח שמאפשר לו להתחבר לכולם. כך הוא לומד קורסיקאית והופך לאיש סודו של סיזר, ראש המאפייה, וכך הוא גם "מתחזק בדת" עד שלבסוף מאומץ לחלוטין ע"י המוסלמים בכלא כמנהיגם הבלתי-מעורער.

כל המהלכים העלילתיים הללו יכולים להתפרש במישור האלגורי (וזה לא מקרי): לאורך כל הסרט הערבי מכין קפה לאדונים האירופים (כלומר, עובד בעבודות דחק משפילות), אבל במקביל גם לומד שפתם (ללא ידיעתם), כך שהוא תמיד יודע יותר מכל השאר מה קורה. הוא נכנס לכלא (כלומר, במישור האלגורי, מגיע לאדמת אירופה) ללא קשר משמעותי לדת האסלם. בתחילת הסרט מאליק מצהיר בפני הסוהר שאין לו הגבלות אכילה (בעצם, הוא בכלל לא מבין מה הסוהר רוצה ממנו כשהוא שואל אותו על-כך), אבל ככל שכוחו מתחזק בכלא (, כלומר, ככל שהאוכלוסייה המוסלמית מתבססת באירופה), הזהות המוסלמית שלו גם כן מתחזקת, והופכת למנוף פוליטי. מאליק יודע לנצל עד תום כל מהלך שנקרה בדרכו, פשוט מפני שאין לו ברירה. הוא אנדרדוג חסר-כל שיכול רק להרויח, אין לא מה להפסיד. נדמה שיצר הישרדות כל-כך בסיסי נשכח לחלוטין ממוחו של האדון האירופאי, שרק מעוניין לשפר את הנוחיות הבורגנית שלו.

סיזר, לאורך כל הסרט, מאציל יותר ויותר סמכויות למאליק בגלל התכונות הללו מבלי להבין שהרודנות שלו כלפי מאליק הופכת אט אט לתלות. זהו גם לב האלגוריה: בשלושים השנים האחרונות אירופה התמכרה למחיר הזול של העובדים הזרים מבלי לקבל באמת לאמץ אותם לתוכה (ראו למשל את גטאות הערבים סביב פאריז). אבל מצב כל-כך בלתי שויוני לא יכול להמשך לאורך דורות, והדור השני והשלישי מפתח דרכים משלו כדי להחלץ ממעגלי המצוקה. מאליק מייצג את התהליך הזה.

הסירוב העיקש של האירופי לפתוח את עיניים ולהסתכל למציאות הזו בעיניים מושהה לדקה קצרה בסצינת מפתח לקראת סוף הסרט, כאשר סיזר תופס לפתע שמאליק הערבי-שמכין-לו-קפה, בעצם כבר לא חייב להכין לו קפה לאחר שהפך בעצמו לשחקן מפתח בפוליטיקה של האסירים ועולם הפשע. נדהם מהתובנה הזו, סיזר שואל את מאליק: "למה אתה מכין את הקפה?", ואילו מאליק עונה לו בשאלה–"האם אתה רוצה לדעת למה אני מכין או מה אני מרגיש כשאני מכין?". זיסר שואל על ה"למה"–ומאליק עונה "כי ככה אמרת לי" — ובכך הוא מאשרר את יחסי האדון/משרת, אבל את תשובתו לשאלה מה הוא מרגיש–סיזר לא מעוניין לשמוע. הרי זוהי שבירה אל יחסי אדון/משרת. האירופי לא באמת רוצה לשמוע מה עובר על הערבי עובד הנקיון, הוא רק רוצה לוודא שמאזן הכוחות לא ישתנה. אבל חוסר האיזון הזה חייב להשתנות, כי מי ששבע מתנוון, ומי שרעב–מתקדם. בסוף הסרט, לאחר שמאליק בוגד באמונו של "האדון" סיזר ומסכסך בין מאפיות אירופאיות (כדי לרשת אותן), סיזר נותר חסר הגנה וחסר כל, בעוד מאליק יורש את האימפריה שלו, הפעם כמוסלמי מוצהר וגאה.

החילוף הזה בין האירופי הישן והמוסלמי החדש הינו מטריד, משום שהוא מתרחש בפתאומיות, באלימות, ללא שום תיאום או כבוד הדדי. הוא תוצאה של מאבק הישרדותי גרידא. וזהו תמצית המטען עימו יצאתי מהסרט.