אנחנו (כן) במזרח-התיכון: השפעה ערבית במוזיקה הישראלית העכשווית

גל חדש בסצינת המוזיקה הישראלית? כמה וכמה מוזיקאים ישראלים (ובעיקר מוזיקאיות) הוציאו לאחרונה שירים שמשלבים באופן חדש בין מערב למזרח. זה ודאי לא שייך לסגנון המזרח תיכוני הפופולרי, אבל יכול להיות שבהשפעת הפופ הים-תיכוני נפתח איזה תאבון חדש אצל היוצרים לבדוק איפה אנחנו נמצאים. מצד שני, אולי זה דוקא המהפכות והמלחמות שמתרחשות מסביבנו מזכירות לנו שיש פה שכנים, ושכדאי להתחיל להכיר את התרבות והחיים שלהם.

בתוך גל ההשפעה הערבית הזה אפשר לזהות שתי מגמות: השפעה "לייט" והשפעה יותר עמוקה. את ההשפעה הלייט מייצגת גרסת הכיסוי האוריינטלית של רותם שפי וליאת סבג לשיר "קרמה פוליס" של רדיו הד. למרות הפסקול היפה והעדין, אני זוכר מהביצוע הזה בעיקר את אווירת הדחקה וההסתלבטות, ואולי גם זלזול, כפ שניכר בסגנון השירה: שירה באנגלית במה שהוא חיקוי ישראלי למבטא ערבי כבד. (מה זה הדבר הזה?). ב"גל הקל" אפשר גם לכלול את הביצוע המתוחכם של קרולינה ובום פה ל"בלאק דוג" של לד זפלין.

עלמה זוהר מגדילה ועושה ופוצחת בשירה בערבית באמצע השיר "ניצחונות" (כל הקליפ לשיר הזה הוא מחווה אחת גדולה לסרטים המצרים של פעם. מומלץ!). כאלה דברים יכולים לצאת רק מישראל: שליטה מוזיקלית מלאה בשני העולמות (מערבי ומזרחי) והרבה הומור וציניות.

אבל יש גם גל עמוק יותר שפונה לתרבות הערבית ללא שום קריצות ומתוך רצון עמוק להבין וללמוד. הדג נחש דיברו רבות על ההשפעה של מקורות מוזיקליים וטקסטואלים ערבים באלבום האחרון שלהם, מעבר לקישוטים של דרבוקה (הטקסט של "אינני בוגד" נכתב בהשראת משורר ערבי, ו"אילו זה היה" מכיל שירה בערבית. ויש עוד הרבה).

לבסוף, ישנה פריצה של מוזיקאים ערבים אל תוך המרחב התרבותי הישראלי, עם נסיון חדש לשלב את התרבויות (ולא רק לחקות אחת את השנייה). הרבה מדברים על סיסטם עאלי, הלהקה האיכותית מיפו שמשלבת תרבויות וסגנונות רבים. חברה באנסמבל של סיסטם עאלי בשם לונא בן נאסר מוציאה בימים אלה אלבום מינוי, מורכב ומרשים מאוד. באלבום הזה הוא עוברת מערבית לעברית באופן בלתי מורגש כמעט, ויוצרת שילוב תרבותי שיש בו הרבה עומק ואפילו אופטימיות.

 

ואולי הגיע הזמן לשקם את היחסים בין הישראליות לשפה הערבית? מתי כבר תהפוך הערבית לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי?

אוזלת ידו של הניהיליזם: Kid Cudi – Pursuit of Happiness

מכירים?

חבר שלי הכיר לי את השיר הזה לאחרונה, למרות שהוא היה להיט פופ גדול לפני שלוש שנים בערך (כנראה שאני לא ממש מעודכן).

Kid Cudi (יחד עם שני חברי MGMT הגאונים) רקח פה משהו מבלבל: יש שני מסרים הפוכים בשיר הזה. ברמה המיידית, השיר הזה שייך לז'אנר הכללי של שירי ראפ של האינדיבידואל הגיבור שסולל את דרכו העצמאית ולא דופק חשבון לכלום. שורות כמו "לא אכפת לי, ידיים על ההגה, נוהג שיכור, עושה מה שבקטע שלי … אנשים אמרו לי להרגע ואני צועק: 'על הזין'! אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, מסתכל קדימה, אף פעם לא אחורה", או הפזמון: "אני במרדף אחרי האושר. אני יודע שלא כל הנוצץ יהיה זהב. אני אסתדר כשאתפוס אותו. אהיה טוב". כמובן, יש גם את ההתרסה המוכרת של תרבות הנגד השחורה: "ספר לי מה אתה יודע על חלומות. אינך יודע כלום. ספר לי מה אתה יודע על זוועות הלילה, מדי לילה … לא באמת אכפת לך ממבחני המחר, מעדיף לשכב ער במיטה מלאת צער".

במבט ראשון, גם הקליפ עצמו משחק את מפגן הראווה המוכר הזה: שוב פעם מסיבה של צעירים/צעירות. כולם יפים, שותים וצוחקים. בקבוקי שמפניה. החיים הטובים. אמריקה.

ומתחת לזה, Kid משדר לנו משהו אחר לחלוטין: המוזיקה חולמנית, רגשנית, מאוד מתונה ומלנכולית. המסיבה בקליפ מוקרנת בהילוך איטי, כאילו לחשוף בפנינו אמת יותר בסיסית ממה שנראה במבט ראשון כחגיגה של החיים. המצלמה מתעכבת מדי כמה שוטים על דמות ספציפית: צחוק קפוא של מישהו שמחזיק כוס יין, בחורה שיושבת בצד וצוחקת אך בעצם סופרת את הכסף שקיבלה על הערב.

וכך, מתוך כל השמחה המוחלטת הזו, מבצבץ עצב גדול. בדקה 2:25 הקצב נעלם לחלוטין, ו Kid שר את הפזמון בלחש, כמו ילד חושש ופגיע. ב 3:42 Kid, שיכור כלוט, מתחיל לפסוע לשירותים, וכל החלק המסיים של השיר מעלה אל פני השטח תובנה פשוטה וחדה, שהמסיבה הזאת היא בעצם כלום אחד גדול. שניהיליזם שבנוי מאלכוהול ופנים יפות לא באמת משנה משהו. Kid מקיא, סרוח על רצפת השירותים, ממלמל לעצמו: "אוי, אלוהים, למה שתיתי ועישנתי כל כל הרבה?" זה סוף המסיבה. מעבר למסך שחור.

וכל ה "דיבור הכפול" הזה מתקיים בו זמנית. זה קליפ מגניב וקליל שגם חותר תחת מסר המגניבות הזה ומכיר באוזלת ידו. מקסים.

התלמוד כמשל

תומר פרסיקו כתב יפה בבלוג שלו על נאום הבכורה בכנסת של דר' רות קלדרון, חברת הכנסת הטרייה ממפלגת "יש עתיד". למי שלא ראה/שמע, במרכז נאומה של דר' קלדרון עמד סיפור תלמודי על הרב רחומי. הדיון הקצר של קלדרון סביב הסיפור היה כה אפקטיבי וכה משמעותי בעיני לקיום שלנו כעם ישראל בעת הנוכחי, שאני דוחק בכל מי שעוד נחשף אליו, לעשות זאת להלן:

הסיפור על הרב רחומי קצר ופשוט: הרב רחומי נהג מדי ערב יום כיפור "לבוא לביתו", כלומר, ע"פ קלדרון, לבוא אל אשתו בביתם. אולם, בערב יום כיפור אחד סטה הרב ממנהגו ונשאר בבית המדרש עד כניסת יום הכיפורים, ספוג באוירת הלימוד של היום הקדוש. אשתו, שצפתה לבואו, נתיאשה מלחכות לו והזילה דמעה. באותה עת בדיוק התמוטט הגג בבית המדרש וקבר תחתיו את הרב רחומי.

קלדרון, במסגרת שליחותה הציבורית כנושאת הדגל של הפקעת המונופול על המסורת היהודית מידי ההגמוניה האורתודוכסית ומסירתה לעם ישראל על קשת אמונותיו ואורחות חייו, השתמשה בסיפור זה כמסד לבניית גשר של הבנה ושיתוף פעולה בין הציבורים החרדי, הדתי, והחילוני בישראל. פרסיקו, כדרכו, האיר והרחיב את המשמעויות והרגישויות הכרוכות במהלך כזה, בעיקר מצד הציבור החילוני.

אבל שניהם, לטעמי, דילגו על המהלך הנרטיבי הבסיסי שבסיפור. וכאן המקום להתנצל על שאיני בקיא במסורת התלמודית ובדיונה בסיפור זה, ובכל זאת: הסיפור על הרב רחומי מציב באופן ברור וסימטרי את הלמדנות בצל השראה רוחנית אל מול חייו הפרטיים, הביתיים, הזוגיים של האדם ומצביע באופן חד צדדי על הכשלון שבהעדפת הראשון על פני השני. קלדרון לא הזכירה את הפירוש הזה בנאומה, אבל לי לפחות משתמע מהסיפור על הרב רחומי, שדווקא הריטואל הלא-דתי, "החילוני", השגרתי, הכל-כך זר לאוירת הסגפנות הקולקטיבית של יום כיפור אבל מתרחש בצלו, הוא שמתקף את חייו של הרב, בעוד שסטייה ממנו, אפילו לשם למדנות וספיגת אוירת יום-כיפור, משמעה מוות.

בהבאת הסיפור הזה בנאומה הראשון בכנסת, ואולי אני קורא פה מעבר לכוונתה של קלדרון, מסר יותר חד מאשר היא חשפה, ישנו  מסר בלתי-מתנצל של תמיכה בחיי החול, והמסר הזה הועבר – ופה הוירטואוזיות של קלדרון – באמצעות מדיום שנתפס כדתי ומסורתי למהדרין. כלומר, באיזשהו אופן פרדוכסלי, המסר של הסיפור הזה הפוך מהדיון התלמודי והלמדני שמעביר אותו.

והרי זה מה שמנסה קלדרון לעשות, להעשיר את הדקדוק התרבותי החילוני בשכיות החמדה של ערש תרבותינו, המסורת היהודית לדורותיה. יישר כוחה.

 

לכו להצביע בבורסה

כנסו, כנסו. יהיה קטעים.

סתם.

אולי בגלל שאני בחו"ל ונמנע ממני להצביע (למה לעזאזל אי אפשר להצביע מחו"ל כמו יתר הדמוקרטיות המערביות?), ואולי בגלל הממשלה הקודמת, הבחירות הנוכחיות הפכו אותי ואת אשתי לחיות פוליטיות. לקראת היום החגיגי, הנה מספר הגיגים:

1. בחירות הן כמו השקעה בבורסה. אתה נדרש לבחור מנייה שאין לך מושג כיצד תתנהג בארבע שנים הקרובות. מה שבטוח – לא תוכל למכור אותה גם כשהיא תעשה לך בושות. לכן, העמידה מול קיר הפתקים מאחורי הפרגוד מעוררת רעד קל. האם אתחרט על הפתק שבחרתי? האם הפוליטיקאי שהאמנתי לו יעמוד ב(חלק) מהבטחותיו או יגרום לי למפח נפש ותסכול?

2. יש לי הרגשה שחלק מהאדישות של ציבור הבוחרים נובעת בדיוק מכך: אם אתה מתגורר בתוך ישראל ולא נמנה על קבוצות לחץ ייחודיות (חרדים, ועדים גדולים, וכו') אז סביר להניח שהמניות שבחרת בעבר כבר איכזבו אותך, ובגדול. אולי כבר עדיף לא לשחק בבורסה בכלל? כמובן שאני מתנגד להלך רוח הזה וחושב שההצבעה היא קריטית לכל מי שרוצה להמשיך לקיים את אורח חייו. אני רק מנסח כאן תסכול שיכול להסביר את ההמנעות של כה רבים מהאנשים להצביע.

3. ואם כבר בורסה: עד כמה יש לך אופי של מהמר? הנועזים ייהמרו על המנייה של אלדד יניב. יש לה סיכוי להביא תשואה יוצאת דופן (עסקן מנוסה שיכול לתרגם את המחאה החברתית למלחמה פוליטית אפקטיבית). אבל הסיכון של המנייה הזו גבוה: אם ארץ חדשה לא תעבור את אחוז החסימה יצאת פארש (ההשקעה שלך נמחקה) או גרוע מכך: אלדד יניב הישן, הקומבינטור, הזאב, יתגלה מחדש תחת עור הכבש שלבש בשנים האחרונות ויבאיש ויבייש את מי שבחר בו. כמו שקרה למשל במי שבחר במניית העבודה ב 2006 (אני), כשעמיר פרץ נבחר על טיקט חברתי אבל מיד בגד בבוחר וחתך למשרד הביטחון. במקרה ההוא, התשלום של פרץ היה גבוה ובמזומן.

4. מהמרים פחות נועזים ילכו למשל על מרצ: הנה לכם מנייה סולידית ואמינה. כבר שנים שהיא מניבה תשואה מתונה, אבל היא לא תפדח אותכם. 

5. בקיצור: לכו להצביע. הרולטה מחכה.

 

ריף כהן, פאריס, איסלם

(כתבתי את הפוסט הזה לפני פרוץ המחאה האלימה בארצות ערב כנגד הסרט האמריקאי שמגחיך את מוחמד. ייתכן שהמחאה גם תתפשט לאירופה לאחר שעיתון צרפתי הבטיח לפרסם מחר קריקטורות של מוחמד. אין רגע משעמם). ובכן, הנה:

ממש שנייה לפני שריף כהן הופכת למאמי של ישראל, הערה קטנטנה על הגוון החתרני שלה שיכול לעבור מתחת לרדאר.

הלהיט "בפאריס" (a paris) הוא שיר מתוק וסוחף שמוכר מקצבים צפון אפריקאיים בעטיפה צרפתית. הקליפ של "בפאריס" נאמן למסר הזה: הוא צולם בפאריס, אבל כל האייקונים הויזואלים המוכרים של העיר הזאת נדחפים לרקע: השניות הראשונות מציגות את הבזיליקה של ה sacre coure מטושטשת ובצד הפריים, ואת הפוקוס תופס השיער הפרוע והמשתולל של ריף כהן. מגדל אייפל אומנם מופיע בשניות האחרונות של הסרט, אבל רק כדגם קטנטן בידיים של ילד. מי שתופס את המרכז הם האנשים: הולכים, זוללים, שותים, רוקדים, בשוק, ברחוב, בשכונה.

והאנשים הללו אינם "פאריזאים" במובן המסורתי. אלו הפאריזאים החדשים: מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מוכרים בשוק, ילדים ברחוב, פועלים, סתם אנשים של היומיום. לובשים מעיל עור, ברדס, בגדים מהעבר השני של הים התיכון. בשנייה ה 0:55 של הקליפ מופיע לשנייה ה"פאריזאי הישן", קשיש, חבוי בתוך מעיל וכובע, נוקשה בהליכתו. ריף עוקבת אחריו ובהתרסה מתחילה להניע את גופה בחושניות. בדומה לסרט "נביא", שכתבתי עליו כאן, גם בשיר ובקליפ הזה פאריז (וצרפת, ואירופה) נכבשת מלמטה, מהרחוב, מהמהגרים, מחיי הפשטות והעוני והקצב והריחות הרחוקים של הלבנט. בסוף הקליפ מופיעים שני ילדים בלונדינים, אולי סמל לאיזה הכלה או דיאלוג מדומיין בין "בני המערב" ו"בני המזרח".

כישראלים, אנחנו מעכלים את הרב תרבותיות של ריף כהן בקלות, אבל אולי כבידור יותר מאשר אופציה ממשית לדרך חיים.

פאריז המפונטזת של ריף כהן אינה פאריז "האמיתית" כפי שמוצגת ב "אללה איסלם", סדרת התחקיר של צבי יחזקאלי שמשודרת עכשיו בערוץ 10. עוד לא ראיתי את הפרק השני, אבל נדמה שהקו של הפרק הראשון מכתיב גם את ההמשך שלה: הערבים של אירופה אינם מעוניינים להטמע באירופה, והם גם לא רוקדים ברחובות פאריז. יחזקאלי מסכים עם ריף כהן שפאריז של היום היא צפון-אפריקאית, אבל צובע את הכיבוש הזה בצבעים אחרים. ליתר דיוק, בהרבה שחור. הסדרה צולמה בלב החורף, אין כאן צבעים חיים או חפלות וריקודים; רק בני נוער עבריינים, מכוסי ראש וחשדניים. אה, כן, וגם נשים מדוכאות (כקדימון לפרק השני).

הכיסוי העיתונאי של יחזקאלי סנסציוני, תזזיתי, לא מפתח דיון אלא מקבע רשמים וזעזוע: יחזקאלי מסתובב עם ראש עיריית מרסיי, בעצמה יוצאת צפון אפריקה, ולא שואל אותה כיצד היא מחברת את התרבויות השונות בחייה שלה, או מה ניתן לעשות על מנת לשנות את הייאוש של התרבויות השונות אחת מהשנייה. במקום, עיקר המאמץ הטלוויזיוני הוא להעביר לצופה הישראלי מסר יחידאי, דק, וברור: האיסלם כאן. והוא קיצוני וחסר פשרות.

אני לא יודע מה מייצג יותר נכונה את הסיפור של פאריז ושל הצפון אפריקאים/ערבים/מוסלמים באירופה, זה של ריף כהן או של צבי יחזקאלי.יחזקאלי בוחר בקו פוליטי מובהק: מלחמת דתות, התנגשות ציויליזציות, אבטלה, משטרה, וכו'. אין ספק שזוהי מציאות, אבל היא לא המציאות היחידה. ריף כהן עוקפת את הפוליטי בעזרת מוזיקה, חיוך, ריקוד. החתירה שלה תחת השיח הפוליטי היא בעצמה פוליטית, כי היא מציבה אלטרנטיבה לאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה עכשיו באירופה.

וזה נכון גם לישראל: האם אנחנו פוגשים את המזרח התיכון דרך הפריזמה של הפוליטיקאים (והתקשורת) או במגע אישי יומיומי? למרות שאני לא רואה הרבה ריקודים משותפים ברחובות יפו, חיפה, וכולי, קשה לוותר על האופטימיות והשפיות שמרקם של חיים משותפים יכול להציע.

לאבא שלי אין סולם

פסטיבל הסרטים היהודי השנתי של אטלנטה (השני בגודלו בארה"ב!) הוא הזדמנות מצויינת לקבל תמונת מצב של הישראליות כפי שהיא מיוצגת על המסך הגדול. זוהי סדום, אחותי היפה, המבול, בין השמשות, בוקר טוב אדון פידלמן, הדקדוק הפנימי — אלו הם הסרטים הישראלים שהספקנו, אשתי ואני, לצפות בהם בשבועיים האחרונים, והיו גם אחרים.

מבול הסרטים הזה — כשהוא מקובץ בפסטיבל אחד בפרק זמן קצר — מאפשר הצצה עמוקה יותר אל תוך האג'נדה התרבותית הנוכחית בישראל. אז ברור שכל הסרטים שציינתי כאן נושאים אופי דפרסיבי למדי (למעט זוהי סדום — למרות שכל קומדיה, ובמיוחד סאטירה פוליטית, בסיסה בתסכול כלפי המצב הקיים, ולכן זוהי סדום דווקא השתלבה יפה ברפרטואר השנה). אבל נדמה שהמכנה המשותף בין כל הסרטים הללו, מבחינה נרטיבית, הוא עמוק במיוחד השנה. כל הסרטים שהזכרתי כאן עוסקים במשפחה לא מתפקדת: באחותי היפה מותה של האחות מרי משתק במשך השבעה את הבית (המתפורר גם כך) של ראמה ובעלה רוברט. ב "המבול" משפחת רושקו לא מצליחה להתמודד עם חזרתו של הבן האוטיסט. בין השמשות מציג לנו מספר תאים משפחתיים, שבכולם היחס בין ההורים לילדים הוא של כישלון מוחלט. בבוקר טוב אדון פידלמן אנחנו פוגשים בנסיון חטיפה של משפחה שלמה (באופן מטאפורי) שכמעט ומצליח בגלל היחסים השבורים בין חברי המשפחה (אב-בן, בן-אשה). הדקדוק הפנימי מציג את משפחת קליינפלד כתא מרקיב ומסרס, ולבסוף גם ממית.

(אגב, מה שכן יש לכול המשפחות הללו — שממוקמות בשוליים של החברה הישראלית — זה הרבה זמן משפחה. וזה כשלעצמו קצת אירוני, כי מעמד הביניים של היום כבר לא יכול להרשות לעצמו לריב כל כך הרבה. כולם עסוקים בלהתפרנס).

היה אפשר להסתפק בזה — באמירה שהחברה הישראלית, בראי הקולנוע, לא מסוגלת לתפקד יותר כתא מאוחד, ומתפוררת לחלקיה הנפרדים. אבל המכנה המשותף פה הוא עמוק ורב משמעויות עוד יותר. ובליבו: דמות האב. דמות האב בכל אחד מהסרטים הללו מצטיינת בכשלונה: רוברט מזמן וויתר על האשה שלו (ועל אחותה), על הבן שלו, על החלומות שלו. האב רושקו מ"המבול" הוא נוכח-נעלם הבורח מחייו אל ענני המריחואנה. האבא אלכס מבין השמשות מסרב לקחת אחריות על מעשיו עד שהיא מתפוצצת לו בפרצוף, והשוטר (רמי דנון) מנסה לחפר על חוסר תפקודו כאב משפחה. אדון פידלמן נכשל בכל נסיון ליצור קשר אנושי, בין אם עם בנו או עם עמיתיו ברחוב לוינסקי. משה קליינפלד ניצול השואה מצמצם את קיומו והופך לצל של אשתו המפלצתית.

אפילו זוהי סדום, עם כל ההילה הקומית והאוירה הקלילה, מציגה לנו אבות בלתי מתפקדים, או כאלה הבוגדים בתפקידם המשפחתי: לא רק דוב נבון ואלי פיניש שלא מתפקדים כאבות, אלא גם מוטי קירשנבאום בתפקיד אברהם אבינו (לא בדיוק אב השנה …) ואפילו אייל קיציס בתפקיד אלוהים, מעין הייטקיסט ציני שלא באמת מאמין בשום דבר שהוא עושה (ואפילו לא באמת מחריב את סדום).

הסרט הערת שוליים לא הוצג בפסטיבל כי הוא מופץ באופן מסחרי בארה"ב (טקס האוסקר התקיים ממש בשלהי הפסטיבל באטלנטה), אבל קשה שלא לזהות גם בו את מוטיב האב הכושל, העלוב, המתיימר, שלא עומד בפרסונה שהוא מציג לעולם. בקיצור, זה לא האב הקולקטיבי אשר לו פיללנו.

וכל זה, בלי מילה על האיש בתמונה.

המנון מחאת האוהלים

היכנסו לבלוג ותראו את הוידאו בתחתית העמוד.

כל תנועת מחאה ראויה להמנון.

מעמד הביניים אומר בקול ברור: "מגיע לי יותר"! והוא אומר לממשלה שלנו: "יהיה הכל חוץ מבסדר".

בבקשה לשלוח לכמה שיותר אנשים את הבלוג הזה. חייבים להפיץ את ההמנון החדש של מחאת האוהלים:

לרצוח את "אגנטה"

"זוהי עיר משעממת
כן, משעממת. אפשר
לצפות את השמש
להיעלם באש"

השבוע מלאו עשרים שנה לצאת האלבום "מי רצח את אגנטה פלסקוג", האלבום שהכי מזוהה עם נושאי המגבעת. אבל הרשומה הזו מוקדשת לפרי הביכורים של הלהקה, האלבום המחתרתי שיצא רק כקלטת בזמנו.

שמעתי אותם מיד עם צאת הקלטת הראשונה שלהם ומאז הקלטת הזאת פשוט מולחמת לי לתוך הורידים ("זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח / היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת"). עד היום אני יכול לדקלם ברצף כל שורה מהקלטת הזו. כשיצא האלבום המופק, המלוקק של "אגנטה" כבר היה לי ברור שהקסם הלך לאיבוד. בקלטת הראשונה היתה איזה חתיכת אמת בועטת שהמגבעות לא הצליחו לשמר במעבר לשלב הבא. כמו שהכתבה מאתמול באתר של הארץ מתארת–תהליך ההפקה של "אגנטה" הרג את האמת האומנותית של הלהקה הזו. כל שאר הסכסוכים והרכילויות, כמו שאוהד פישוף אומר בכתבה, שוליים אל מול האובדן הגדול הזה. אבל דא עקא: אנשים כל הזמן אומרים שהם חולים על נושאי המגבעת כי אין כמו "אגנטה" … ואני אומר: אנשים אלו לא ראו שמחת בית-השואבה מימיהם (כלומר — לא שמעו את הקלטת הראשונה).

לאהוב את נושאי המגבעת זה קצת כמו כת של תמהונים. מה באמת הסיפור עם להקה שלא גירדה בכלום למהות הישראלית, שלא התכתבה כביכול-בכלום עם המפעל הציוני וכו' וכו'. בנקודה הזו המגבעות הצליחו מעל למשוער בתוכנית שלהם: להכניס למיקסר את כל החומרים שמרכיבים את התודעה הישראלית, ללחוץ על כפתור מס' 3 (מהירות גבוהה) ולהוציא משהו שאי-אפשר לזהות אותו אבל אפשר להתחבר איתו רק כישראלי ("עוד דקה השיטפון הגדול יסחוף אותנו / האיש החולה של אמריקה יקיא / המשורר הלאומי יתעד הכל").

יש טענה חוזרת ונשנית (שאני לא כל-כך מסכים איתה) שהטקסטים של פישוף בלתי-חדירים, שאין טעם לנסות לפרש אותם כי אז אובד כל הקסם וכו'. בסופו של יום, השירה של פישוף היא שירה עברית מודרנית לכל דבר (להבדיל מפיזמונאות, ראה אהוד מנור וכו'). האם מטאפורה פישופית מובהקת כמו "האלוהים שלי עייף" שונה (ברמת החיבור הפואטי) מהפזמון המפורסם "האפור היום אפור מאוד"?? השירה של פישוף, במיטבה, אינה בהכרח אניגמטית, שרירותית או אסוציאטיבית יותר מזו של לאה גולדברג למשל, היא רק אינטנסיבית מאוד, תזזיתית, לא שקטה, באופן שמקשה מאוד על הניסיון לתמלל אותה. אבל הניסיון הזה הוא בלתי-נמנע. הוא מה שמקל על הפצע.

מזוית אחרת, הטקסטים של פישוף זקוקים לחיבור עם המוזיקה המנסרת, לקול המצליף שלו. רק אז, בתוך ים הרעש, המלים שלו מקבלות את מובנן המלא. המלים של פישוף, בתוך המרחב המוזיקלי של נושאי המגבעת, מתעלות לקצה העליון של השפה, היכן שהמצלול של המילה הופך להיות מובן הרבה מעבר למובן של המילה.

לשמוע את הקלטת הראשונה של נושאי המגבעת זה כמו לעשות פירסינג: בהתחלה זה מנסר את הגוף, אח"כ השערות סומרות מרוב עונג. הקלטת הזאת היא עוד הוכחה שהאמת לא תמיד נעימה, אבל היא תמיד מרגישה נכון.

רוב האנשים לא מכירים את הקלטת אלא רק את "אגנטה". אבל אני לא מתקפל–כל הטוב המועט שיש ב"אגנטה" נמצא בשפע בקלטת. רוצו לרכוש בחנויות הקרובות!

המרענן הוורוד של הסתיו

אני מבין שעוד לא החליטו בארץ אם קיץ או חורף (כאן במייסור שבהודו דווקא החליטו: החורף פה מרגיש כמו ערבי קיץ נעימים בהרי ירושלים), אז הנה משהו סתווי שאני פשוט חייב לשתף אתכם בו:

זהו שיר מתוך אלבום הבכורה של Ariel Pink, ומדובר בחגיגת פופ, כמו שרק אפשר לחשוב על פופ במאה ה-21: מצטט, נוסטלגי, מקוטע, וכמובן נטול כל אמירה. כדאי לקרוא את מה שכתבו על האומן המדהים הזה כאן וכאן. אני רק אוסיף שלטעמי הקליפ הזה (שכנראה נרקח באופן לא רשמי ע"י מעריץ) קולע בול לרוח השיר. הקליפ הזה לקוח מסרט עלום (לפחות לי) משנות השמונים שקרוי Perfect, והוא מצליח להיות בו זמנית אוורירי, כיפי, מטופש, וגם קצת ארוטי וסליזי. ממש כמו השיר של אריאל פינק. השיר הזה רק מתחפש לקליט, אז אל תתפלאו אם תסיימו שמיעה ראשונה ולא תבינו מה קרה פה. שווה להשקיע כמה השמעות עד שהוא נתפס באוזן. מומלץ במיוחד לערבי סתיו סגריריים!

בטטה בהקפאה

שלום לכולם,

הגענו לפני כחודש להודו כדי שאוכל לעשות את שנת המחקר שלי (וגם שהמשפחה תוכל קצת לבלות כאן). אנחנו נשהה כאן בעשרת החודשים הקרובים.

לעת עתה אני מאוד עסוק במחקר ולימודים, ואני מכניס את הבטטה — במתכונתה הנוכחית כבלוג בענייני סיפורים — להקפאה. (אולי בהמשך אכתוב על הודו עצמה).

עדכונים בהמשך,
להתראות,
גיל.