אלוף בערבית

24 07 2014

כתבה ב ynet תחת הכותרת "תנו לפולי לנצח" משבחת את האלוף יואב מרדכי על הופעותיו המוחצות בערוצי טלוויזיה ערביים (כולל אל-ג'זירה) בהן הוא מציג את עמדתה של ישראל בערבית צחה מול מראיינים המעלים טענות לא פשוטות מהצד הפלסטיני כלפי העויינות של ישראל.

 

כדאי לצפות שוב ושוב בקטעי הוידאו הללו, בהן האלוף מרדכי מצליח לדבר בגובה העיניים ובאופן אפקטיבי ביותר מול נציגים של העולם הערבי המזדהים לחלוטין עם המאבק הפלסטיני. כצופה ישראלי, קשה שלא לחוש גאווה על כך שהקול "שלנו" מצליח לחדור את קווי האוייב ולזכות באוזן קשבת בצד השני.

אני לא מדבר ערבית כלל, אבל ברור מקטעי הוידאו (בעזרת התרגום כמובן) שהאלוף מרדכי שולט בשפה הערבית — וגם בשיח הערבי — וזה מראה שנדיר במחוזותינו. תענוג לשמוע את האלוף מרדכי בערבית, ונדמה שיש פה הישג תדמיתי אמיתי, שאני מקווה שלא נעלם מעיני ואוזני מנהיגינו.

(המקרה של האלוף מרדכי מעלה כמובן שאלה רחבה יותר, שאני לא פותח כאן, על מה היה קורה אם ישראלים יוצאי מדינות ערב היו נוטלים חלק בולט יותר בהנהגה הפוליטית, בעיקר בנושא הבעייה הפלסטינית. והאם נראה בשנים הקרובות את האלוף מרדכי נכנס לפוליטיקה בזכות רגעים מיוחדים אלו, בדומה לנחמן שי בעקבות הופעותיו כמרגיע הלאומי בזמן הטילים של סדאם ב 91'?).

כמובן, המקרה של האלוף מרדכי מוכיח עד כמה עשיר יותר היה השיח שלנו עם הערבים לו ערבית היתה נטמעת באופן שימושי בחיים הישראליים. נדיר שהתקשורת הישראלית מציגה קטע בערבית שאינו נאום אנטי-ישראלי מול המון מוסת (או לחילופין, פסק דין מוסלמי וכיוצא בזה).

בשבילי, החוויה של לשמוע ויכוח פוליטי בערבית שבו הקול הישראלי-ציוני מקבל במה, חשיפה, ואולי אפילו הקשבה עניינית, משנה את האופן שבו אני "שומע" את השפה הערבית עצמה: אני נזכר שערבית אינה אוטומטית "שפת אויב", או אך ורק קול דתי פונדמנטליסטי. ערבית היא גם שפה עתיקה ועשירה ביותר, עם ניגון ייחודי, מלאה בפתגמים וחוכמת חיים, שירה עמוקה וספרות אדירה, וגם — כן — שפת יומיום לגיטימית שאפשר לשוחח ולהתווכח באמצעותה (אפילו בשביל להגן על ישראל). זה מבט מרענן, שאם רק יתורגם לחשיפה יותר עמוקה לתרבות הערבית, יכול לחולל רעידת אדמה קטנה במזרח התיכון שלנו, השסוע והמפולג.

מודעות פרסומת




מראות מהעתיד: הדיסק החדש של ה Suuns

21 01 2014

שיר הלל לאלבום האחרון של ה Suuns, הקרוי Images du Futur, שלא מפסיק להפתיע ומצליח להיות גם כיפי וגם פוטוריסטי (ואיך בכלל מבטאים את השם שלהם?)

מספיק לשמוע את ה"להיט" הבא:

מה אין בשיר הזה? רטרו דיסקו משעשע, גיטרה ניהיליסטית ושיכורה לגמרי, שירה סקסית ומתגרה. ומתחת לפני השטח הרבה סליזיות ואופל כללי. הכל כל כך נכון בשיר (ובקליפ).

בשיר השלישי באלבום יש רגע (בערך ב 4:00) שהרמוניות שירה א-לה ביץ' בויז מתערבבות עם תחושת זיוף קלה והכל מסתחרר. בשלב הזה כבר נכנעתי לחלוטין.

אבל מה שבאמת יפה זה שהאלבום  כולו גדול מסך חלקיו. כל שיר משתלב בפאזל העתידני הזה: הפקה מינימליסטית, מדוייקת, נכונה, שנותנת מקום לביטוי לכל כלי: הקלידים נעים בין גלי בס נמוכים מאוד לאפקטים רועשים, התופים חזק מקדימה אבל כל הזמן מפתיעים אותך (בשיר הראשון, ההיי האט מתחלף בין שש עשריות, שמיניות, שלושה רבעים, ורבעים — צריך לשמוע כדי להאמין), הגיטרה מקשטת עם סאונד אדיר, הבס מחפש דברים חדשים לעשות, השירה מתריסה, מחושקת שיניים, ניהילסטית. שום דבר לא מובן מעליו אצל החברה האלה. כמו העטיפה, הכל מפורק לחתיכות ובכל זאת יוצר שלם (ואף מילה על העדר האני היציב בעידן הפוסט מודרניסטי). אכן מראות מהעתיד.

שווה לבדוק את הקליפ השני מהאלבום כדי לראות כמה הם רציניים. שיר על חלום שנפתח עם בס במקצב שבור שמנגן באוקטבה שלמה ונגמר בילדה שוכבת בקבר באמצע היער:

וכל האלבום ניתן לשמיעה כאן:

לקנות ולהנות! מומלץ!

 





אל תדברו על אריק (תדברו עלינו)

17 01 2014

בעקבות מותו של אריאל שרון, אבי מוגרבי העלה ליו-טיוב את סרטו הדוקומנטרי "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון":

הסרט מומלץ מפני שבמקום לשוב ולדוש בדמותו של שרון, הוא מתמקד ביחס שלנו, כחברה, אל אריק שרון. דרך הסיפור הכאילו אוטוביוגרפי על בימאי שמנסה לתעד את שרון בזמן הבחירות שלאחר רצח רבין (והולך ומתאהב — נגד רצונו — במושא סרטו), מוגרבי מציב את התדמית של שרון כפרסונה ציבורית מאיימת, אלימה, כוחנית אל מול אישיותו הפרטית של אריק – עם חוש ההומור הקולח, המבט הממזרי, ובעיקר — הרבה כריזמה. לנו, כצופים, נשאר להחליט את מי מהשניים אנחנו מעדיפים לזהות כאריק האמיתי.

הסרט, בדרכו הגמלונית והמעושה, מצליח לגעת בנקודות עמוקות בזהות הפוליטית הישראלית לדורותיה: שרון הלוחם הוא משיחי, אנטי דמוקרטי, אנטי-אינטלקטואלי ואפילו רצחני. אריק הבנאדם לוחץ על כפתורים אחרים לגמרי: חביב, בגובה העיניים, מבין עניין, אפילו מתון. השילוב הבלתי אפשרי — שסרטו של מוגרבי מבטא באופן כ"כ מזוכך — מצביע על פן עמוק בחוויה הציונית: אמונה עקשנית בצדקת דרכינו וסירוב להכיר במחירים שדרך זו גובה מאחרים סביבינו, בצד תמימות אנושית בריאה והתעקשות מדהימה, בלתי מתפשרת, להיות בני אדם טובים, בלי מרכאות ובלי ציניות. באופן רחב יותר, הסרט נוגע בדמותו של מנהיג — במתח שהוא מגלם בין צדק לבין כוח.

בסרט ניתן לראות כיצד שרון משתמש בכריזמה האישית שלו כדי לכלכל את צריכיו הפוליטיים: הסרט מתעד את הרגע בו שרון מבין שהסרט של מוגרבי יכול דוקא לשרת אותו, ומאותו רגע מוגרבי מקבל אור ירוק ושטיח אדום, כולל יחס אישי מתעניין וחם מצידו של שרון. מה שמעניין הוא שזה עובד: מוגרבי מודה — ומחצין — את נפילתו שלו ברשת הכריזמה של שרון. מתק השפתיים של שרון נועד לפתות את מוגרבי, למסמס את האיבה של הקולנוען השמאלני כלפי שר המלחמה הימני, והוא מצליח בכך. שוט הסיום, בו מוגרבי רוקד הזוי יחד עם חבורת חבדניקים לשירת "תנו קץ לשמאל, תנו לביבי לעלות" מציגה כניעה מרצון לרגשות של שייכות וכריזמה במחיר אובדן מצפון פנימי. שוט מדהים.

מוגרבי בעצם מנבא את החזרה של שרון אל חיק הקונצנזוס כראש ממשלה חמש שנים אחר כך, ואת עלייתו של הימין בכלל לאחר רצח רבין.

הסרט מזכיר לנו שאריק שרון היה השריד האחרון של מנהיגות מזוקקת, חומר למיתולוגיה, ושואל איך אנו מעדיפים לזכור את שרון: כשטן או כמלאך. באשר אליי – עד כמה שאריק היה אובססיבי בהבטחת עתידה של ישראל, הרי שנטייתו לדרוס והתעלם מהאחר (במלחמות, בבנייה חסרת הרסן בשטחים, ואפילו בפינוי של יישובי עזה) — השאירה לנו ערימה של בעיות אינסופיות. תם ולא נשלם.





אנחנו (כן) במזרח-התיכון: השפעה ערבית במוזיקה הישראלית העכשווית

4 10 2013

גל חדש בסצינת המוזיקה הישראלית? כמה וכמה מוזיקאים ישראלים (ובעיקר מוזיקאיות) הוציאו לאחרונה שירים שמשלבים באופן חדש בין מערב למזרח. זה ודאי לא שייך לסגנון המזרח תיכוני הפופולרי, אבל יכול להיות שבהשפעת הפופ הים-תיכוני נפתח איזה תאבון חדש אצל היוצרים לבדוק איפה אנחנו נמצאים. מצד שני, אולי זה דוקא המהפכות והמלחמות שמתרחשות מסביבנו מזכירות לנו שיש פה שכנים, ושכדאי להתחיל להכיר את התרבות והחיים שלהם.

בתוך גל ההשפעה הערבית הזה אפשר לזהות שתי מגמות: השפעה "לייט" והשפעה יותר עמוקה. את ההשפעה הלייט מייצגת גרסת הכיסוי האוריינטלית של רותם שפי וליאת סבג לשיר "קרמה פוליס" של רדיו הד. למרות הפסקול היפה והעדין, אני זוכר מהביצוע הזה בעיקר את אווירת הדחקה וההסתלבטות, ואולי גם זלזול, כפ שניכר בסגנון השירה: שירה באנגלית במה שהוא חיקוי ישראלי למבטא ערבי כבד. (מה זה הדבר הזה?). ב"גל הקל" אפשר גם לכלול את הביצוע המתוחכם של קרולינה ובום פה ל"בלאק דוג" של לד זפלין.

עלמה זוהר מגדילה ועושה ופוצחת בשירה בערבית באמצע השיר "ניצחונות" (כל הקליפ לשיר הזה הוא מחווה אחת גדולה לסרטים המצרים של פעם. מומלץ!). כאלה דברים יכולים לצאת רק מישראל: שליטה מוזיקלית מלאה בשני העולמות (מערבי ומזרחי) והרבה הומור וציניות.

אבל יש גם גל עמוק יותר שפונה לתרבות הערבית ללא שום קריצות ומתוך רצון עמוק להבין וללמוד. הדג נחש דיברו רבות על ההשפעה של מקורות מוזיקליים וטקסטואלים ערבים באלבום האחרון שלהם, מעבר לקישוטים של דרבוקה (הטקסט של "אינני בוגד" נכתב בהשראת משורר ערבי, ו"אילו זה היה" מכיל שירה בערבית. ויש עוד הרבה).

לבסוף, ישנה פריצה של מוזיקאים ערבים אל תוך המרחב התרבותי הישראלי, עם נסיון חדש לשלב את התרבויות (ולא רק לחקות אחת את השנייה). הרבה מדברים על סיסטם עאלי, הלהקה האיכותית מיפו שמשלבת תרבויות וסגנונות רבים. חברה באנסמבל של סיסטם עאלי בשם לונא בן נאסר מוציאה בימים אלה אלבום מינוי, מורכב ומרשים מאוד. באלבום הזה הוא עוברת מערבית לעברית באופן בלתי מורגש כמעט, ויוצרת שילוב תרבותי שיש בו הרבה עומק ואפילו אופטימיות.

 

ואולי הגיע הזמן לשקם את היחסים בין הישראליות לשפה הערבית? מתי כבר תהפוך הערבית לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי?





אוזלת ידו של הניהיליזם: Kid Cudi – Pursuit of Happiness

18 03 2013

מכירים?

חבר שלי הכיר לי את השיר הזה לאחרונה, למרות שהוא היה להיט פופ גדול לפני שלוש שנים בערך (כנראה שאני לא ממש מעודכן).

Kid Cudi (יחד עם שני חברי MGMT הגאונים) רקח פה משהו מבלבל: יש שני מסרים הפוכים בשיר הזה. ברמה המיידית, השיר הזה שייך לז'אנר הכללי של שירי ראפ של האינדיבידואל הגיבור שסולל את דרכו העצמאית ולא דופק חשבון לכלום. שורות כמו "לא אכפת לי, ידיים על ההגה, נוהג שיכור, עושה מה שבקטע שלי … אנשים אמרו לי להרגע ואני צועק: 'על הזין'! אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, מסתכל קדימה, אף פעם לא אחורה", או הפזמון: "אני במרדף אחרי האושר. אני יודע שלא כל הנוצץ יהיה זהב. אני אסתדר כשאתפוס אותו. אהיה טוב". כמובן, יש גם את ההתרסה המוכרת של תרבות הנגד השחורה: "ספר לי מה אתה יודע על חלומות. אינך יודע כלום. ספר לי מה אתה יודע על זוועות הלילה, מדי לילה … לא באמת אכפת לך ממבחני המחר, מעדיף לשכב ער במיטה מלאת צער".

במבט ראשון, גם הקליפ עצמו משחק את מפגן הראווה המוכר הזה: שוב פעם מסיבה של צעירים/צעירות. כולם יפים, שותים וצוחקים. בקבוקי שמפניה. החיים הטובים. אמריקה.

ומתחת לזה, Kid משדר לנו משהו אחר לחלוטין: המוזיקה חולמנית, רגשנית, מאוד מתונה ומלנכולית. המסיבה בקליפ מוקרנת בהילוך איטי, כאילו לחשוף בפנינו אמת יותר בסיסית ממה שנראה במבט ראשון כחגיגה של החיים. המצלמה מתעכבת מדי כמה שוטים על דמות ספציפית: צחוק קפוא של מישהו שמחזיק כוס יין, בחורה שיושבת בצד וצוחקת אך בעצם סופרת את הכסף שקיבלה על הערב.

וכך, מתוך כל השמחה המוחלטת הזו, מבצבץ עצב גדול. בדקה 2:25 הקצב נעלם לחלוטין, ו Kid שר את הפזמון בלחש, כמו ילד חושש ופגיע. ב 3:42 Kid, שיכור כלוט, מתחיל לפסוע לשירותים, וכל החלק המסיים של השיר מעלה אל פני השטח תובנה פשוטה וחדה, שהמסיבה הזאת היא בעצם כלום אחד גדול. שניהיליזם שבנוי מאלכוהול ופנים יפות לא באמת משנה משהו. Kid מקיא, סרוח על רצפת השירותים, ממלמל לעצמו: "אוי, אלוהים, למה שתיתי ועישנתי כל כל הרבה?" זה סוף המסיבה. מעבר למסך שחור.

וכל ה "דיבור הכפול" הזה מתקיים בו זמנית. זה קליפ מגניב וקליל שגם חותר תחת מסר המגניבות הזה ומכיר באוזלת ידו. מקסים.





התלמוד כמשל

27 02 2013

תומר פרסיקו כתב יפה בבלוג שלו על נאום הבכורה בכנסת של דר' רות קלדרון, חברת הכנסת הטרייה ממפלגת "יש עתיד". למי שלא ראה/שמע, במרכז נאומה של דר' קלדרון עמד סיפור תלמודי על הרב רחומי. הדיון הקצר של קלדרון סביב הסיפור היה כה אפקטיבי וכה משמעותי בעיני לקיום שלנו כעם ישראל בעת הנוכחי, שאני דוחק בכל מי שעוד נחשף אליו, לעשות זאת להלן:

הסיפור על הרב רחומי קצר ופשוט: הרב רחומי נהג מדי ערב יום כיפור "לבוא לביתו", כלומר, ע"פ קלדרון, לבוא אל אשתו בביתם. אולם, בערב יום כיפור אחד סטה הרב ממנהגו ונשאר בבית המדרש עד כניסת יום הכיפורים, ספוג באוירת הלימוד של היום הקדוש. אשתו, שצפתה לבואו, נתיאשה מלחכות לו והזילה דמעה. באותה עת בדיוק התמוטט הגג בבית המדרש וקבר תחתיו את הרב רחומי.

קלדרון, במסגרת שליחותה הציבורית כנושאת הדגל של הפקעת המונופול על המסורת היהודית מידי ההגמוניה האורתודוכסית ומסירתה לעם ישראל על קשת אמונותיו ואורחות חייו, השתמשה בסיפור זה כמסד לבניית גשר של הבנה ושיתוף פעולה בין הציבורים החרדי, הדתי, והחילוני בישראל. פרסיקו, כדרכו, האיר והרחיב את המשמעויות והרגישויות הכרוכות במהלך כזה, בעיקר מצד הציבור החילוני.

אבל שניהם, לטעמי, דילגו על המהלך הנרטיבי הבסיסי שבסיפור. וכאן המקום להתנצל על שאיני בקיא במסורת התלמודית ובדיונה בסיפור זה, ובכל זאת: הסיפור על הרב רחומי מציב באופן ברור וסימטרי את הלמדנות בצל השראה רוחנית אל מול חייו הפרטיים, הביתיים, הזוגיים של האדם ומצביע באופן חד צדדי על הכשלון שבהעדפת הראשון על פני השני. קלדרון לא הזכירה את הפירוש הזה בנאומה, אבל לי לפחות משתמע מהסיפור על הרב רחומי, שדווקא הריטואל הלא-דתי, "החילוני", השגרתי, הכל-כך זר לאוירת הסגפנות הקולקטיבית של יום כיפור אבל מתרחש בצלו, הוא שמתקף את חייו של הרב, בעוד שסטייה ממנו, אפילו לשם למדנות וספיגת אוירת יום-כיפור, משמעה מוות.

בהבאת הסיפור הזה בנאומה הראשון בכנסת, ואולי אני קורא פה מעבר לכוונתה של קלדרון, מסר יותר חד מאשר היא חשפה, ישנו  מסר בלתי-מתנצל של תמיכה בחיי החול, והמסר הזה הועבר – ופה הוירטואוזיות של קלדרון – באמצעות מדיום שנתפס כדתי ומסורתי למהדרין. כלומר, באיזשהו אופן פרדוכסלי, המסר של הסיפור הזה הפוך מהדיון התלמודי והלמדני שמעביר אותו.

והרי זה מה שמנסה קלדרון לעשות, להעשיר את הדקדוק התרבותי החילוני בשכיות החמדה של ערש תרבותינו, המסורת היהודית לדורותיה. יישר כוחה.

 





לכו להצביע בבורסה

21 01 2013

כנסו, כנסו. יהיה קטעים.

סתם.

אולי בגלל שאני בחו"ל ונמנע ממני להצביע (למה לעזאזל אי אפשר להצביע מחו"ל כמו יתר הדמוקרטיות המערביות?), ואולי בגלל הממשלה הקודמת, הבחירות הנוכחיות הפכו אותי ואת אשתי לחיות פוליטיות. לקראת היום החגיגי, הנה מספר הגיגים:

1. בחירות הן כמו השקעה בבורסה. אתה נדרש לבחור מנייה שאין לך מושג כיצד תתנהג בארבע שנים הקרובות. מה שבטוח – לא תוכל למכור אותה גם כשהיא תעשה לך בושות. לכן, העמידה מול קיר הפתקים מאחורי הפרגוד מעוררת רעד קל. האם אתחרט על הפתק שבחרתי? האם הפוליטיקאי שהאמנתי לו יעמוד ב(חלק) מהבטחותיו או יגרום לי למפח נפש ותסכול?

2. יש לי הרגשה שחלק מהאדישות של ציבור הבוחרים נובעת בדיוק מכך: אם אתה מתגורר בתוך ישראל ולא נמנה על קבוצות לחץ ייחודיות (חרדים, ועדים גדולים, וכו') אז סביר להניח שהמניות שבחרת בעבר כבר איכזבו אותך, ובגדול. אולי כבר עדיף לא לשחק בבורסה בכלל? כמובן שאני מתנגד להלך רוח הזה וחושב שההצבעה היא קריטית לכל מי שרוצה להמשיך לקיים את אורח חייו. אני רק מנסח כאן תסכול שיכול להסביר את ההמנעות של כה רבים מהאנשים להצביע.

3. ואם כבר בורסה: עד כמה יש לך אופי של מהמר? הנועזים ייהמרו על המנייה של אלדד יניב. יש לה סיכוי להביא תשואה יוצאת דופן (עסקן מנוסה שיכול לתרגם את המחאה החברתית למלחמה פוליטית אפקטיבית). אבל הסיכון של המנייה הזו גבוה: אם ארץ חדשה לא תעבור את אחוז החסימה יצאת פארש (ההשקעה שלך נמחקה) או גרוע מכך: אלדד יניב הישן, הקומבינטור, הזאב, יתגלה מחדש תחת עור הכבש שלבש בשנים האחרונות ויבאיש ויבייש את מי שבחר בו. כמו שקרה למשל במי שבחר במניית העבודה ב 2006 (אני), כשעמיר פרץ נבחר על טיקט חברתי אבל מיד בגד בבוחר וחתך למשרד הביטחון. במקרה ההוא, התשלום של פרץ היה גבוה ובמזומן.

4. מהמרים פחות נועזים ילכו למשל על מרצ: הנה לכם מנייה סולידית ואמינה. כבר שנים שהיא מניבה תשואה מתונה, אבל היא לא תפדח אותכם. 

5. בקיצור: לכו להצביע. הרולטה מחכה.