"כשאין גרוש, יש את היהודון…"

5 08 2016

אשתי ואני חזרנו השבוע מביקור בפולין, מדינה שנמצאת בתנופה כלכלית ותרבותית חסרת תקדים כבר למעלה מעשור. רחובות ורשה מצוחצים ומתפקעים מרצף של בתי עסק בינלאומיים. נחילי אנשים נמרצים בלבוש מוקפד ואופנתי ממלאים את המדרכות בדרך לעבודה או למפגש חברים באחד ממאות בתי קפה מעודכנים ומפנקים, מתניידים על גבי תחבורה ציבורית מעולה (אוטובוסים, רכבת קלה, ורכבת תחתית).

הפריחה הזו גם מתבטאת בתחייה חסרת תקדים של תרבות יהודית. ורשה וגם קרקוב מטפחות מוזיאונים מרשימים ומושקעים על יהדות פולין (בהקשר השואה וגם בהקשר רחב יותר של אלף שנים של התיישבות יהודית בפולין), מסעדות המתגאות בתפריט של אוכל יהודי, פסטיבלים יהודים מרובי משתתפים ואמנות יהודית איכותית. בנוסף, צעירים פולנים רבים לומדים יידיש וגם נגינה בסגנון כלי זמר.

בתוך הבליל המלבב הזה, ניתן גם למצוא בכל חנות מזכרות בובות קטנות של יהודים בלבוש מסורתי, מנגנים באקורדיון או אבוב, מחזיקים ספר תורה, תחת החופה וכולי. אבל פה העלילה הסתבכה לנו קצת, מפני ששמנו לב שמרבית הבובות הללו מחזיקות ביד גם מטבע זהב:

מגוון הדמויות הללו מבלבל משום שהוא נע על מנעד רחב בין פולקלור חביב לאנטישמיות קלה. הרבה פעמים לקח לנו זמן להבחין בדקויות שמבדילות בין דמות חביבה שמנגנת באקורדיון לבין דמות עם אף בולבוסי וחיוך חמדני המחזיקה ביד אחת שק כסף ופושטת את ידה השנייה לעוד.

20160728_162215

הבובה בצילום שכאן כבר לא הותירה לנו ספק לגבי הגוון האנטישמי. מעיל שחור ומאיים, מבט זגוגי, זר ומנוכר בעיניים, והכתובת (kiedy bida to do zyda), שלמיטב הבנתי אומרת: "כשאין גרוש, יש את היהודון…"

התחלתי לשאול אנשים למשמעות הפתגם (מסתבר שכולם הכירו אותו)… האם הכוונה שהפולני תמיד יכול לפנות ליהודי בשביל ללוות כסף? אולי יש פה קריאת עידוד מרומזת לאיזה פוגרום קטן שימלא מחדש את הכיס של הפולני המרושש?

כדרכם של פתגמים עממיים, אין לזה שכאן הסבר הרמטי. הנה מה שכן הצלחתי לחלץ בשיחות הרחוב הקצרות הללו (ואני מתנצל מראש אם אני מפספס פה ומזמין את מי שיודע להוסיף ולתקן): מסתבר שיש מנהג עממי של הענקת הדמויות הללו במתנה לחברים ולקרובים מתוך אמונה שהיא תביא ברכה כלכלית ליושבי הבית. לא זורקים דמויות כאלו לפח כי זה נחשב מזל רע, וגם לא יוצאים לפוגרום מחר בבוקר בעקבותן. יש פה ביטוי פולקלורי של אמונה מושרשת שהיהודים טובים בלהרויח כסף, שומרים טוב יותר על כסף, מביאים עימם כסף לכל מקום אליו הם מגיעים. בקיצור: יהודים = כסף. (סוחר אחד אפילו הראה לי צילום של פסל עץ בגודל טבעי של יהודי דתי אשר בבטנו שלושה חורים גדולים. מסתבר שזוהי כוורת דבורים. הרי יהודים שומרים יותר טוב מכולם על הדבש…).

20160801_160759

בדוכן הזה רואים תמונות של יהודים מסורתיים ולידם מטבעות ושק כסף. הן לאו דווקא נלעגות או מבזות, הן פשוט מזהות את התחום הכספי עם יהודים דתיים. ראיתי תמונות כאלו תלויות בחנויות להחלפת כסף ואני מניח שעבור ההדיוטות החיבור הזה פשוט נראה טבעי (מילה מצמררת בהקשר גזעני).

יש פה זיכרון הסטורי עממי של מציאות ימי ביניימית: הכנסייה לא הניחה לנוצרים לעסוק בהלוואת כספים וייחדה את התפקיד הזה ליהודים, וחלקם באמת מילאו את הנישה הזו. כמובן שההגיון הכנסייתי בזיהוי היהודים עם הלוואות כספים היה ערמומי ומרושע, מפני שהם ידעו שקל להסיט המונים כנגד חוכרי אדמות ומלווי הריבית (כולם אוהבים לשנוא את הבנקים) והיה להם נוח לנתב רגשות אלו כלפי קבוצה נבדלת ואליטיסטית, "האחר" המושלם. והרי לכם תמריץ כלכלי לביצוע פוגרומים (וזה נכון כבר החל מהפוגרומים המוקדמים של הקוזאקים במאה ה 17, מאורעות ת"ח ת"ט).

20160801_162608

הרקע של זיכרון גזעני-עממי בן מאות שנים מוביל לצילום הזה, שהוא מזעזע ביותר לדעתי. לא יודע אם השרשרת שאוחזת ברגלו של היהודי נמצאת שם רק כדי שלא יגנבו את הבובה או שהיא רומזת שהיהודי ראוי להיקשר כמו חיה. אבל לא קשה לקשור (סליחה על משחק המלים) בין הבובה הזו למחיקה (במובן הכי פיזי של המילה) של יהדות פולין ומדינות אחרות.

הדואליות שצפה בטיול מול עינינו, בין אנטישמיות מסורתית ואימוץ אופנתי של יהדות נעדרת, בילבלה ותיסכלה אותנו.

כדברי לאה גולדברג, פולניה גאה: "החשבון לא הושלם".

מודעות פרסומת




גבירותיי ורבותי: מהפך

3 08 2014

זו רק ההרגשה שלי או שגם בעיניכם ביבי מנהל את ימות המלחמה באופן הרבה יותר שקול ומאופק (ושפוי) מהבלגאן שמאפיין את שלטונו בדרך-כלל? השאלה הזו מנקרת במוחי לאחרונה מפני שאני לא מעריץ גדול של ביבי ומזהה עצמי עם מחנה השמאל הישראלי (איזה כיף לכתוב את זה בלי התנצלות!!), אך לא יכול שלא להבחין שביבי התחיל סופסוף להעדיף אינטרסים לאומיים רחבים על פני פוליטיים צרים.

מעניינת אותי ההשוואה של ניהול המלחמה של ביבי כנגד החמאס מול זה של אהוד אולמרט כנג חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אין פה חומר למסקנות מדעיות או היסטוריות, אבל בהחלט אפשר לזהות תחושה או מגמה (וכבר כתבו זאת לפני): המחנה המתון בדרך-כלל (דוגמת אולמרט) מנהל מלחמות באופן אגרסיבי, והמחנה האגרסיבי (דוגמת ביבי) מנהל מלחמות באופן מתון.

אבל אם בעתות מלחמה מחנה השלום ממהר לשלוף בעוד שהמחנה הניצי נעשה לפתע רפלקטיבי ושקול, הרי שבתחום הכלכלה המצב הפוך: מחנה הימין, שבישראל נתמך יותר על ידי השכבות החלשות, מקדם דווקא קבוצות אינטרסטים צרות (המתנחלים, ועדי עובדים) וכלכלה תחרותית ואגרסיבית (ביבי כמובן), בעוד שמחנה השמאל, המייצג שכבות מבוססות, נוטה דווקא להיטיב עם החלשים (עצירת האינפלציה בשנות השמונים, רבין והתמיכה בעיירות הפיתוח בתחילת שנות התשעים, הפעילות של מרצ בפריפריה לאורך השנים).

באופן לא מפתיע, הפוליטיקה הישראלית היא תמונת מראה הפוכה: ימין ניצי נלחם כיונה ושמאל יונה נלחם כנץ. ימין עממי מנהל כלכלה דורסנית, שמאל אליטיסטי מנהל כלכלה עממית.





התלמוד כמשל

27 02 2013

תומר פרסיקו כתב יפה בבלוג שלו על נאום הבכורה בכנסת של דר' רות קלדרון, חברת הכנסת הטרייה ממפלגת "יש עתיד". למי שלא ראה/שמע, במרכז נאומה של דר' קלדרון עמד סיפור תלמודי על הרב רחומי. הדיון הקצר של קלדרון סביב הסיפור היה כה אפקטיבי וכה משמעותי בעיני לקיום שלנו כעם ישראל בעת הנוכחי, שאני דוחק בכל מי שעוד נחשף אליו, לעשות זאת להלן:

הסיפור על הרב רחומי קצר ופשוט: הרב רחומי נהג מדי ערב יום כיפור "לבוא לביתו", כלומר, ע"פ קלדרון, לבוא אל אשתו בביתם. אולם, בערב יום כיפור אחד סטה הרב ממנהגו ונשאר בבית המדרש עד כניסת יום הכיפורים, ספוג באוירת הלימוד של היום הקדוש. אשתו, שצפתה לבואו, נתיאשה מלחכות לו והזילה דמעה. באותה עת בדיוק התמוטט הגג בבית המדרש וקבר תחתיו את הרב רחומי.

קלדרון, במסגרת שליחותה הציבורית כנושאת הדגל של הפקעת המונופול על המסורת היהודית מידי ההגמוניה האורתודוכסית ומסירתה לעם ישראל על קשת אמונותיו ואורחות חייו, השתמשה בסיפור זה כמסד לבניית גשר של הבנה ושיתוף פעולה בין הציבורים החרדי, הדתי, והחילוני בישראל. פרסיקו, כדרכו, האיר והרחיב את המשמעויות והרגישויות הכרוכות במהלך כזה, בעיקר מצד הציבור החילוני.

אבל שניהם, לטעמי, דילגו על המהלך הנרטיבי הבסיסי שבסיפור. וכאן המקום להתנצל על שאיני בקיא במסורת התלמודית ובדיונה בסיפור זה, ובכל זאת: הסיפור על הרב רחומי מציב באופן ברור וסימטרי את הלמדנות בצל השראה רוחנית אל מול חייו הפרטיים, הביתיים, הזוגיים של האדם ומצביע באופן חד צדדי על הכשלון שבהעדפת הראשון על פני השני. קלדרון לא הזכירה את הפירוש הזה בנאומה, אבל לי לפחות משתמע מהסיפור על הרב רחומי, שדווקא הריטואל הלא-דתי, "החילוני", השגרתי, הכל-כך זר לאוירת הסגפנות הקולקטיבית של יום כיפור אבל מתרחש בצלו, הוא שמתקף את חייו של הרב, בעוד שסטייה ממנו, אפילו לשם למדנות וספיגת אוירת יום-כיפור, משמעה מוות.

בהבאת הסיפור הזה בנאומה הראשון בכנסת, ואולי אני קורא פה מעבר לכוונתה של קלדרון, מסר יותר חד מאשר היא חשפה, ישנו  מסר בלתי-מתנצל של תמיכה בחיי החול, והמסר הזה הועבר – ופה הוירטואוזיות של קלדרון – באמצעות מדיום שנתפס כדתי ומסורתי למהדרין. כלומר, באיזשהו אופן פרדוכסלי, המסר של הסיפור הזה הפוך מהדיון התלמודי והלמדני שמעביר אותו.

והרי זה מה שמנסה קלדרון לעשות, להעשיר את הדקדוק התרבותי החילוני בשכיות החמדה של ערש תרבותינו, המסורת היהודית לדורותיה. יישר כוחה.

 





בטטה בהקפאה

30 09 2010

שלום לכולם,

הגענו לפני כחודש להודו כדי שאוכל לעשות את שנת המחקר שלי (וגם שהמשפחה תוכל קצת לבלות כאן). אנחנו נשהה כאן בעשרת החודשים הקרובים.

לעת עתה אני מאוד עסוק במחקר ולימודים, ואני מכניס את הבטטה — במתכונתה הנוכחית כבלוג בענייני סיפורים — להקפאה. (אולי בהמשך אכתוב על הודו עצמה).

עדכונים בהמשך,
להתראות,
גיל.





כאסח של סיפור 3

20 07 2010

סרט: צעצוע של סיפור 3, של לי אנקריץ'

ראיתי לאחרונה את "צעצוע של סיפור 3", ולא פשוט לי לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, זהו סרט מופתי: הוא מציג חבילה נרטיבית מהודקת שמצליחה לגעת בנקודות עמוקות (קיומיות אפילו) בחוויה האנושית ובחברה המודרנית. מצד שני — בדיוק התכונות האלו הופכות אותו יותר מתאים למבוגרים מאשר לילדים. אני אפילו מתפתה לכתוב שילדים לא צריכים לראות אותו בכלל. בכל מקרה, הרשומה הזו אולי תיראה קצת קיצונית לאנשים מסויימים, ובכל זאת — חשוב לי לפתח את הכיוון הזה.

אני אחזור לנושא הילדים כקהל היעד של הסרט הזה לקראת סוף הרשומה הזו, אבל קודם לכן צריך לאוורר קצת את הנושאים המרכזיים בסרט הזה: זהו סרט שעוסק בזיקנה, מוות, בגידה, צביעות, ומאבק הישרדות עיקש של חבורה שנזרקת לפח (דימוי הזבל חוזר שוב שוב בסרט) על-ידי יקיריה. הצעצועים הללו הינם צעירים לנצח, אבל באיזשהו אופן פרדוקסלי דווקא זוהי התכונה שהופכת אותם בסרט הזה לכמו זקנים: בלתי רלוונטים, מעט טיפשים, אינפנטיליים, קשי תפיסה ובעיקר מוגבלים ותלותיים.

"צעצוע" נפתח כאשר אנדי מתכונן למעבר לקולג'. היציאה מהבית לקולג' הינה רגע משמעותי בארה"ב, הרבה יותר מאשר בישראל (בין השאר גם בגלל המרחק הגיאוגרפי העצום בין הקולג' לבין ההורים). מדוע חדרו של אנדי חייב להתפנות? האם אין הוא מתכוון לחזור הביתה מפעם לפעם? הסרט הזה משקף תפיסה אמריקאית על-פיה היציאה של הילד לקולג' מסמנת ניתוק חד מההורים ולמעשה את פירוק התא המשפחתי.

כמובן, כחלק מממדיניות הניתוק הזו, מרגע שחבורת הצעצועים (או הזקנים) הזו מוכרזת כבלתי רלוונטית, דינם הינו הזבל (או לכל הפחות להיזרק לעליית הגג או להשלח בית אבות, הרחק מהעין ומהלב). נסיונותיהם של הזקנים להלחם בגורל המר שייעדו להם יקיריהם מובילה אותם למעין מחנה ריכוז (ממש כמו לפני שבעים שנה, המחנה מצטייר בהתחלה כמקלט ומחסה לפני שנחשף אופיו האמיתי, האלים והרצחני). את המחנה מנהלת חונטה של זקנים שגם הושלכו לפח כמותם, מעין יודנראט של צעצועים. האם תצליח חבורת הזקנים להמלט מהמחנה? כן, אולם רק על מנת להשלח שוב למזבלה, שם ממתינות לקבוצת הזקנים הזו המשרפות (לאחר שהזקנים הופרדו מחלקי מתכת יקרים כמובן. לא מזכיר לכם כתרי-שיניים מזהב?). רגע ההובלה של הצעצועים למשרפה הינו משמעותי ביותר בסרט, מכיוון שהוא מלווה בהשלמה פנימית וכניעה של הצעצועים למר גורלם. מבחינתי, מרגע זה עובר הסרט למימד בדיוני ואוטופי (אולי מעין Deus Ex Machina?): החייזרים הם אלה שמצילים את הצעצועים מהמשרפות. הםהחייזרים הינם מעין מלאכים שמעבירים את הקבוצה באופן מטאפיזי מהעולם הנוכחי לבא, עולם בו ילדה נפלאה ומלאת דמיון מעניקה חיים חדשים לצעצועים. אלו הם כבר החיים שלאחר המוות: החיים הבאים של הצעצועים, הגלגול הבא שלהם לאחר שפסו מהעולם הזה.

חשוב לי להדגיש שהקריאה שלי את הסרט הזה כלל לא צינית ולא באה לערער על איכויותיו הנרטיביות. להיפך: הסרט הזה פשוט ממגנט. ברגע שהזיהוי בין צעצועים לבין זקנים נוצר, האפקטיביות שלו היא פשוט מוחלטת, ויש הרבה רגעים מרגשים ונפלאים בסרט.

אבל מעבר לחוויה הרגשית המורכבת של הצפייה בסרט, ישנה עבורי בעיה מסויימת עם השיווק שלו לילדים. אשתי סנאית, שהיא גם שחקנית וגם מתמחה בחינוך לגיל הרך ובחינוך מיוחד, אמרה בהחלטיות מיד כשיצאנו מהסרט משפט די מטורף — "זה לא סרט לילדים". זו טענה שאולי נשמעת קצת מוזרה כשמדובר בסרט אנימציה על צעצועים, אבל אני חושב שהיא צודקת. מספיק להזכר בדילמות שהסרט מציג, דילמות שלעתים מעלות תחושת קבס: ייזרקו לפח או יושלכו לעליית הגג? ישתפו פעולה עם היודנראט או לא? יצליחו להמלט ממחנה הריכוז או לא? יישרפו במשרפות או יימלטו?

מדוע לחשוף ילדים לסיטואציות כל-כך קשות? ויותר מכך — מדוע לשרטט עולם כה הרמטי באכזריותו? בכל מקרה, הסרט הזה מבצע אינדוקטרינציה אגרסיבית מאוד לילדים אל תוך עולם של מבוגרים — כשלעצמו לא דבר יוצא דופן — אבל העולם הספציפי שהסרט הזה מציג הוא די מחורבן. לפעמים נדמה לי שהאמריקאים, יחד עם שפע הצעצועים והדמיון שהם מעניקים לילדיהם, כבר לא משאירים מקום לגטימי להוויה ילדותית של תמימות. וזה חבל, כי זהו מצרך נדיר גם בעולמם של המבוגרים.