נץ לבן, יונה שחורה

תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה הימנית הצרה שקמה בעקבותן מחדדת את העמדות הישראליות משני צידי המפה הפוליטית. גם אירועים נוספים תורמים לחידוד הזה. למשל, "טפטוף" טילים מכיוון עזה (מסתבר ששיטת ה"עוד זבנג אחד והם יבינו את המסר" לא כ"כ עובדת). למשל, חיזבאללה. קריסת סוריה. החרם של ה BDS וטשטוש הגבול שהוא יוצר בין כלכלה לפוליטיקה, בין אנטישמיות מסורתית לליברליות פרוגרסיבית, בין מדינה דמוקרטית לשלטון אפרטהייד.

בתוך עליית המדרגה הזו בשיח הציבורי מזדקקת תובנה: אלו הקוראים להחזרת השטחים, רוצים להתרחק ולהתנתק מהערבים של איזורינו כמה שניתן, ואילו אלו הקוראים לסיפוח של השטחים מחתנים, בפה מלא, בין היהודים והערבים. כמה אירוני.

רעיון החזרת השטחים והקמת שתי מדינות בין הים לירדן כבר נטחן עד דק בציבוריות הישראלית ונדמה שהושלך לפח ההסטוריה. הסיבות לכך מגוונות וכבר נידונו עד זרא. אבל יחד עם ההתפכחות מרעיון ההפרדה, מה שהחל רק לאחרונה לחלחל לתודעה הישראלית הוא שרעיון השלום על בסיס החזרת השטחים היה אמור להגן עלינו מהמרחב הערבי של המזרח התיכון. יונת השלום עליה ישראל חלמה, זימרה, וחינכה במשך דורות היתה בעצם, במילותיו של חיים רמון, "יונה שחורה". המניע לשלום עם הערבים היה מבוסס במידה רבה על רצון לא להתערבב איתם. להשאר נבדלים מהסביבה המזרח תיכונית. עבור יונה שחורה, ערבים זה סבבה, למשל כמארחים של חופשה אקזוטית (וזולה) על איזה חוף ים, או כגשר לשווקים פוטנציאלים באסיה, אבל לא כחלק מרכזי מהציבוריות הישראלית, מהשלטון הישראלי, מהשפה, מהתרבות, מהמרחב הישראלי.

מנגד, חזון המדינה הדו-לאומית, שקורם עוד וגידים במין אינרציה כמעט בלתי-נשלטת, מביא איתו הכרה הפוכה: לא, הפלסטינים בשטחים הכבושים לא ילכו מפה. לא, הם לא יוותרו על זכות השיבה ותודעת הגירוש של 1948 ו- 1967. לא, חילופי שטחים זה לא באמת פתרון מבחינתם. הפלסטינים הם פה להשאר, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל השלמה.

תנועת החרם BDS, שעיקר הצלחתה בהדבקת המושג "אפרטהייד" לסכסוך הישראלי-פלסטיני, חשפה עד כמה אנחנו הישראלים חיים בהדחקה: לא, אי אפשר למנוע מציבור המונה שני מליון ויותר זכויות שוות לאורך זמן מבלי להחשב למדינה גזענית. לא משנה ההיסטוריה. לא משנה הצורך הבטחוני. הערכים הדמוקרטיים. האתוס היהודי. השגשוג הכלכלי.

אנחנו חיים בתחושה שאם העולם ייתן לנו רק עוד חמש דקות להסביר, כולם יבינו שהשליטה בעם הפלסטיני מחוייבת המציאות. ובכן, חמש הדקות מתקרבות לקיצן ולאף אחד כבר אין יותר כוח להקשיב. נדמה לי שיותר מכולם, אנחנו עסוקים בעיקר בלשכנע את עצמנו, ואפילו אנחנו כבר עייפים מלשמוע. הנה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי התראיין היום בגלי צה"ל ואמר בפה מלא: אנחנו הולכים לקראת סיפוח השטחים ומתן שוויון זכויות מלא לפלסטינים. ומה על פי ח"כ סמוטריץ' ישמר את אופיה היהודי של המדינה? "שני מליון יהודים שיגיעו ארצה ועידוד הילודה היהודית".

אולי זה יקרה, אבל בעוד שהשמאל רק רוצה לברוח, להבדל, להמנע, הימין מוביל להתחבקות, ערבוב, והכרה בקיום שווה הזכויות של המרחב הערבי בארץ ישראל השלמה. בסופו של יום, אין לו (ולנו) ברירה אחרת. הנץ הוא בעצם הציפור הלבנה היחידה בכלוב הישראלי, גם אם היא מספרת לכולם שהיא שחורה בנשמה.

אחת המסקנות (השוליות) של הניתוח הזה הוא שבבחירות האחרונות השמאל, כולל המחנה הציוני, ישן בהליכה. הרי אם היו מציגים לציבור היהודי את שתי הברירות: יונה שחורה או נץ לבן, יונה שחורה היתה לוקחת בהליכה. ובכן, נדמה שהיונה עפה ולא תשוב עוד. ואנחנו נתקענו עם נץ לבן.

גבירותיי ורבותי: מהפך

זו רק ההרגשה שלי או שגם בעיניכם ביבי מנהל את ימות המלחמה באופן הרבה יותר שקול ומאופק (ושפוי) מהבלגאן שמאפיין את שלטונו בדרך-כלל? השאלה הזו מנקרת במוחי לאחרונה מפני שאני לא מעריץ גדול של ביבי ומזהה עצמי עם מחנה השמאל הישראלי (איזה כיף לכתוב את זה בלי התנצלות!!), אך לא יכול שלא להבחין שביבי התחיל סופסוף להעדיף אינטרסים לאומיים רחבים על פני פוליטיים צרים.

מעניינת אותי ההשוואה של ניהול המלחמה של ביבי כנגד החמאס מול זה של אהוד אולמרט כנג חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אין פה חומר למסקנות מדעיות או היסטוריות, אבל בהחלט אפשר לזהות תחושה או מגמה (וכבר כתבו זאת לפני): המחנה המתון בדרך-כלל (דוגמת אולמרט) מנהל מלחמות באופן אגרסיבי, והמחנה האגרסיבי (דוגמת ביבי) מנהל מלחמות באופן מתון.

אבל אם בעתות מלחמה מחנה השלום ממהר לשלוף בעוד שהמחנה הניצי נעשה לפתע רפלקטיבי ושקול, הרי שבתחום הכלכלה המצב הפוך: מחנה הימין, שבישראל נתמך יותר על ידי השכבות החלשות, מקדם דווקא קבוצות אינטרסטים צרות (המתנחלים, ועדי עובדים) וכלכלה תחרותית ואגרסיבית (ביבי כמובן), בעוד שמחנה השמאל, המייצג שכבות מבוססות, נוטה דווקא להיטיב עם החלשים (עצירת האינפלציה בשנות השמונים, רבין והתמיכה בעיירות הפיתוח בתחילת שנות התשעים, הפעילות של מרצ בפריפריה לאורך השנים).

באופן לא מפתיע, הפוליטיקה הישראלית היא תמונת מראה הפוכה: ימין ניצי נלחם כיונה ושמאל יונה נלחם כנץ. ימין עממי מנהל כלכלה דורסנית, שמאל אליטיסטי מנהל כלכלה עממית.

אלוף בערבית

כתבה ב ynet תחת הכותרת "תנו לפולי לנצח" משבחת את האלוף יואב מרדכי על הופעותיו המוחצות בערוצי טלוויזיה ערביים (כולל אל-ג'זירה) בהן הוא מציג את עמדתה של ישראל בערבית צחה מול מראיינים המעלים טענות לא פשוטות מהצד הפלסטיני כלפי העויינות של ישראל.

 

כדאי לצפות שוב ושוב בקטעי הוידאו הללו, בהן האלוף מרדכי מצליח לדבר בגובה העיניים ובאופן אפקטיבי ביותר מול נציגים של העולם הערבי המזדהים לחלוטין עם המאבק הפלסטיני. כצופה ישראלי, קשה שלא לחוש גאווה על כך שהקול "שלנו" מצליח לחדור את קווי האוייב ולזכות באוזן קשבת בצד השני.

אני לא מדבר ערבית כלל, אבל ברור מקטעי הוידאו (בעזרת התרגום כמובן) שהאלוף מרדכי שולט בשפה הערבית — וגם בשיח הערבי — וזה מראה שנדיר במחוזותינו. תענוג לשמוע את האלוף מרדכי בערבית, ונדמה שיש פה הישג תדמיתי אמיתי, שאני מקווה שלא נעלם מעיני ואוזני מנהיגינו.

(המקרה של האלוף מרדכי מעלה כמובן שאלה רחבה יותר, שאני לא פותח כאן, על מה היה קורה אם ישראלים יוצאי מדינות ערב היו נוטלים חלק בולט יותר בהנהגה הפוליטית, בעיקר בנושא הבעייה הפלסטינית. והאם נראה בשנים הקרובות את האלוף מרדכי נכנס לפוליטיקה בזכות רגעים מיוחדים אלו, בדומה לנחמן שי בעקבות הופעותיו כמרגיע הלאומי בזמן הטילים של סדאם ב 91'?).

כמובן, המקרה של האלוף מרדכי מוכיח עד כמה עשיר יותר היה השיח שלנו עם הערבים לו ערבית היתה נטמעת באופן שימושי בחיים הישראליים. נדיר שהתקשורת הישראלית מציגה קטע בערבית שאינו נאום אנטי-ישראלי מול המון מוסת (או לחילופין, פסק דין מוסלמי וכיוצא בזה).

בשבילי, החוויה של לשמוע ויכוח פוליטי בערבית שבו הקול הישראלי-ציוני מקבל במה, חשיפה, ואולי אפילו הקשבה עניינית, משנה את האופן שבו אני "שומע" את השפה הערבית עצמה: אני נזכר שערבית אינה אוטומטית "שפת אויב", או אך ורק קול דתי פונדמנטליסטי. ערבית היא גם שפה עתיקה ועשירה ביותר, עם ניגון ייחודי, מלאה בפתגמים וחוכמת חיים, שירה עמוקה וספרות אדירה, וגם — כן — שפת יומיום לגיטימית שאפשר לשוחח ולהתווכח באמצעותה (אפילו בשביל להגן על ישראל). זה מבט מרענן, שאם רק יתורגם לחשיפה יותר עמוקה לתרבות הערבית, יכול לחולל רעידת אדמה קטנה במזרח התיכון שלנו, השסוע והמפולג.

אל תדברו על אריק (תדברו עלינו)

בעקבות מותו של אריאל שרון, אבי מוגרבי העלה ליו-טיוב את סרטו הדוקומנטרי "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון":

הסרט מומלץ מפני שבמקום לשוב ולדוש בדמותו של שרון, הוא מתמקד ביחס שלנו, כחברה, אל אריק שרון. דרך הסיפור הכאילו אוטוביוגרפי על בימאי שמנסה לתעד את שרון בזמן הבחירות שלאחר רצח רבין (והולך ומתאהב — נגד רצונו — במושא סרטו), מוגרבי מציב את התדמית של שרון כפרסונה ציבורית מאיימת, אלימה, כוחנית אל מול אישיותו הפרטית של אריק – עם חוש ההומור הקולח, המבט הממזרי, ובעיקר — הרבה כריזמה. לנו, כצופים, נשאר להחליט את מי מהשניים אנחנו מעדיפים לזהות כאריק האמיתי.

הסרט, בדרכו הגמלונית והמעושה, מצליח לגעת בנקודות עמוקות בזהות הפוליטית הישראלית לדורותיה: שרון הלוחם הוא משיחי, אנטי דמוקרטי, אנטי-אינטלקטואלי ואפילו רצחני. אריק הבנאדם לוחץ על כפתורים אחרים לגמרי: חביב, בגובה העיניים, מבין עניין, אפילו מתון. השילוב הבלתי אפשרי — שסרטו של מוגרבי מבטא באופן כ"כ מזוכך — מצביע על פן עמוק בחוויה הציונית: אמונה עקשנית בצדקת דרכינו וסירוב להכיר במחירים שדרך זו גובה מאחרים סביבינו, בצד תמימות אנושית בריאה והתעקשות מדהימה, בלתי מתפשרת, להיות בני אדם טובים, בלי מרכאות ובלי ציניות. באופן רחב יותר, הסרט נוגע בדמותו של מנהיג — במתח שהוא מגלם בין צדק לבין כוח.

בסרט ניתן לראות כיצד שרון משתמש בכריזמה האישית שלו כדי לכלכל את צריכיו הפוליטיים: הסרט מתעד את הרגע בו שרון מבין שהסרט של מוגרבי יכול דוקא לשרת אותו, ומאותו רגע מוגרבי מקבל אור ירוק ושטיח אדום, כולל יחס אישי מתעניין וחם מצידו של שרון. מה שמעניין הוא שזה עובד: מוגרבי מודה — ומחצין — את נפילתו שלו ברשת הכריזמה של שרון. מתק השפתיים של שרון נועד לפתות את מוגרבי, למסמס את האיבה של הקולנוען השמאלני כלפי שר המלחמה הימני, והוא מצליח בכך. שוט הסיום, בו מוגרבי רוקד הזוי יחד עם חבורת חבדניקים לשירת "תנו קץ לשמאל, תנו לביבי לעלות" מציגה כניעה מרצון לרגשות של שייכות וכריזמה במחיר אובדן מצפון פנימי. שוט מדהים.

מוגרבי בעצם מנבא את החזרה של שרון אל חיק הקונצנזוס כראש ממשלה חמש שנים אחר כך, ואת עלייתו של הימין בכלל לאחר רצח רבין.

הסרט מזכיר לנו שאריק שרון היה השריד האחרון של מנהיגות מזוקקת, חומר למיתולוגיה, ושואל איך אנו מעדיפים לזכור את שרון: כשטן או כמלאך. באשר אליי – עד כמה שאריק היה אובססיבי בהבטחת עתידה של ישראל, הרי שנטייתו לדרוס והתעלם מהאחר (במלחמות, בבנייה חסרת הרסן בשטחים, ואפילו בפינוי של יישובי עזה) — השאירה לנו ערימה של בעיות אינסופיות. תם ולא נשלם.

אנחנו (כן) במזרח-התיכון: השפעה ערבית במוזיקה הישראלית העכשווית

גל חדש בסצינת המוזיקה הישראלית? כמה וכמה מוזיקאים ישראלים (ובעיקר מוזיקאיות) הוציאו לאחרונה שירים שמשלבים באופן חדש בין מערב למזרח. זה ודאי לא שייך לסגנון המזרח תיכוני הפופולרי, אבל יכול להיות שבהשפעת הפופ הים-תיכוני נפתח איזה תאבון חדש אצל היוצרים לבדוק איפה אנחנו נמצאים. מצד שני, אולי זה דוקא המהפכות והמלחמות שמתרחשות מסביבנו מזכירות לנו שיש פה שכנים, ושכדאי להתחיל להכיר את התרבות והחיים שלהם.

בתוך גל ההשפעה הערבית הזה אפשר לזהות שתי מגמות: השפעה "לייט" והשפעה יותר עמוקה. את ההשפעה הלייט מייצגת גרסת הכיסוי האוריינטלית של רותם שפי וליאת סבג לשיר "קרמה פוליס" של רדיו הד. למרות הפסקול היפה והעדין, אני זוכר מהביצוע הזה בעיקר את אווירת הדחקה וההסתלבטות, ואולי גם זלזול, כפ שניכר בסגנון השירה: שירה באנגלית במה שהוא חיקוי ישראלי למבטא ערבי כבד. (מה זה הדבר הזה?). ב"גל הקל" אפשר גם לכלול את הביצוע המתוחכם של קרולינה ובום פה ל"בלאק דוג" של לד זפלין.

עלמה זוהר מגדילה ועושה ופוצחת בשירה בערבית באמצע השיר "ניצחונות" (כל הקליפ לשיר הזה הוא מחווה אחת גדולה לסרטים המצרים של פעם. מומלץ!). כאלה דברים יכולים לצאת רק מישראל: שליטה מוזיקלית מלאה בשני העולמות (מערבי ומזרחי) והרבה הומור וציניות.

אבל יש גם גל עמוק יותר שפונה לתרבות הערבית ללא שום קריצות ומתוך רצון עמוק להבין וללמוד. הדג נחש דיברו רבות על ההשפעה של מקורות מוזיקליים וטקסטואלים ערבים באלבום האחרון שלהם, מעבר לקישוטים של דרבוקה (הטקסט של "אינני בוגד" נכתב בהשראת משורר ערבי, ו"אילו זה היה" מכיל שירה בערבית. ויש עוד הרבה).

לבסוף, ישנה פריצה של מוזיקאים ערבים אל תוך המרחב התרבותי הישראלי, עם נסיון חדש לשלב את התרבויות (ולא רק לחקות אחת את השנייה). הרבה מדברים על סיסטם עאלי, הלהקה האיכותית מיפו שמשלבת תרבויות וסגנונות רבים. חברה באנסמבל של סיסטם עאלי בשם לונא בן נאסר מוציאה בימים אלה אלבום מינוי, מורכב ומרשים מאוד. באלבום הזה הוא עוברת מערבית לעברית באופן בלתי מורגש כמעט, ויוצרת שילוב תרבותי שיש בו הרבה עומק ואפילו אופטימיות.

 

ואולי הגיע הזמן לשקם את היחסים בין הישראליות לשפה הערבית? מתי כבר תהפוך הערבית לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי?

לכו להצביע בבורסה

כנסו, כנסו. יהיה קטעים.

סתם.

אולי בגלל שאני בחו"ל ונמנע ממני להצביע (למה לעזאזל אי אפשר להצביע מחו"ל כמו יתר הדמוקרטיות המערביות?), ואולי בגלל הממשלה הקודמת, הבחירות הנוכחיות הפכו אותי ואת אשתי לחיות פוליטיות. לקראת היום החגיגי, הנה מספר הגיגים:

1. בחירות הן כמו השקעה בבורסה. אתה נדרש לבחור מנייה שאין לך מושג כיצד תתנהג בארבע שנים הקרובות. מה שבטוח – לא תוכל למכור אותה גם כשהיא תעשה לך בושות. לכן, העמידה מול קיר הפתקים מאחורי הפרגוד מעוררת רעד קל. האם אתחרט על הפתק שבחרתי? האם הפוליטיקאי שהאמנתי לו יעמוד ב(חלק) מהבטחותיו או יגרום לי למפח נפש ותסכול?

2. יש לי הרגשה שחלק מהאדישות של ציבור הבוחרים נובעת בדיוק מכך: אם אתה מתגורר בתוך ישראל ולא נמנה על קבוצות לחץ ייחודיות (חרדים, ועדים גדולים, וכו') אז סביר להניח שהמניות שבחרת בעבר כבר איכזבו אותך, ובגדול. אולי כבר עדיף לא לשחק בבורסה בכלל? כמובן שאני מתנגד להלך רוח הזה וחושב שההצבעה היא קריטית לכל מי שרוצה להמשיך לקיים את אורח חייו. אני רק מנסח כאן תסכול שיכול להסביר את ההמנעות של כה רבים מהאנשים להצביע.

3. ואם כבר בורסה: עד כמה יש לך אופי של מהמר? הנועזים ייהמרו על המנייה של אלדד יניב. יש לה סיכוי להביא תשואה יוצאת דופן (עסקן מנוסה שיכול לתרגם את המחאה החברתית למלחמה פוליטית אפקטיבית). אבל הסיכון של המנייה הזו גבוה: אם ארץ חדשה לא תעבור את אחוז החסימה יצאת פארש (ההשקעה שלך נמחקה) או גרוע מכך: אלדד יניב הישן, הקומבינטור, הזאב, יתגלה מחדש תחת עור הכבש שלבש בשנים האחרונות ויבאיש ויבייש את מי שבחר בו. כמו שקרה למשל במי שבחר במניית העבודה ב 2006 (אני), כשעמיר פרץ נבחר על טיקט חברתי אבל מיד בגד בבוחר וחתך למשרד הביטחון. במקרה ההוא, התשלום של פרץ היה גבוה ובמזומן.

4. מהמרים פחות נועזים ילכו למשל על מרצ: הנה לכם מנייה סולידית ואמינה. כבר שנים שהיא מניבה תשואה מתונה, אבל היא לא תפדח אותכם. 

5. בקיצור: לכו להצביע. הרולטה מחכה.