דוד ובת-שבע, גרסת הפיקסיז

22 06 2017

הפיקסיז חוזרים. לא רק לארץ בביקור קרוב, אלא גם לתודעת המרשתת, עם אלבומים חדשים, ראיונות, הופעות, וסרט נהדר שהועלה ליו-טיוב ומזכיר לכולנו — בעזרתם הנדיבה של ענקים כמו דייויד בואי ותום יורק — למה המוזיקה של הפיקסיז כל כך מיוחדת (וגם למה הם עצמם כל כך רגילים).

Screenshot 2017-06-22 12.47.20

דוגמה פצפונת שאני מביא כאן לגדולה של הפיקסיז היא הדחיסות והרשעות שבה הפיקסיז מספרים את הסיפור התנכ"י על דוד ובת-שבע (שמואל ב' פרק יא).  זה קורה בשיר dead (מתוך האלבום doolittle) והם עושים את זה בפחות משמונים מלים ובטיפה יותר משתי דקות.

הסיפור עצמו ידוע ונידון רבות (ואף כמעט הביא להפלת הממשלה ב 1994): דוד המלך צופה מגג ביתו בבת-שבע מתקלחת ונעשה לו נעים. הוא מזמין אותה אליו, הם שוכבים, והיא חוזרת לביתה. הבעיה מתחילה כשמסתבר שהיא נכנסה להריון בזמן שבעלה אוריה בכלל בחזית (מלחמה מתישה בבני עמון). דוד מנסה לארגן לאוריה חופשה רומנטית בבית ועל ידי כך להשקיט את הסקנדל, אבל אוריה מסרב לחגוג עם אשתו בזמן שחבריו ליחידה נכתשים בקרב. דוד מבין שאין ברירה אלא ללכת על פתרון ב', ודואג שאוריה ייהרג בחזית הקרב. זה מוביל לסיפור כבשת הרש ולבסוף גם להולדת הבן ויורש הממלכה שלמה.

hqdefault

הפיקסיז מתחילים את הסיפור בבס-תופים מבשרי רעות. (ברקע, הזמר זורק בציניות: "אין לך רעיון? בא לי לעשות שיר ילדים!"). ואז נכנסת הגיטרה המובילה, ביללה חותכת של טון אחד. יש לה סאונד סליזי, טורדני. טוב לא יהיה פה.

ואז הזמר, בתפקיד דוד המלך, שר:

בת שבע, את פצצה מטריפה, רוצה אותך!

את מתוסכלת עם החיים שלך ומגיע לך משהו טוב יותר

נמאס לי מהחיים, שבע, אז תני לי!

מעבר לפזמון בן מילה אחת:

מת!

(ניאוף היא סממן למשבר, ואין ספק שדוד המלך לא נמצא במקום טוב כרגע). הבית השני קופץ מיד לאקשן:

אנחנו מתבהמים, מתחרעים, דבוקים — קתרזיס!

את קרועה לגמרי ולי עומד

הדם זורם בעורקים אבל הלב שלי —

(שוב פזמון):

מת!

בגשר המוזיקלי דוד המלך מגלה שלכל שבת יש מוצאי שבת:

היי, מי חשב?!

הבטן החמודה

והשזופה שלך

מתחילה לגדול!

מכאן, הפיקסיז עוברים מיד לגורלו האכזר של אוריה, ונדמה לי שהטון של הפיקסיז פה — כיאה לשדונים שהם — טיפה זדוני:

אוריה אכל אותה, אכל אותה, אכל אותה!

(המקור אפילו יותר בוטה, Uriah hit the crapper זה משהו כמו "אוריה אכל חרא!").

הפזמון עכשיו מקבל משמעות חדשה, כשאוריה הוא זה ש —

מת!

זהו. סוף. של השיר. של אוריה. של התמימות.

במה השיר הזה נוגע? נראה לי שהרעיון המרכזי פה הוא ריקבון מוסרי. הלב של דוד המלך מת, אבל ברוך השם חלקים אחרים בגוף שלו עוד עובדים, וגם הראש לא מפסיק לתחמן. אוריה פשוט היה בחור טוב מדי, סוג של פטריוט יפה נפש, מעין קורבן נאיבי א-לה אליפלט.

מילא שאין אלוהים או סוג של שכר ועונש או חזרה בתשובה בגרסה הזאת (בגרסה התנ"כית יש כמובן). הדבר המטריד באמת פה זה אוירת הקיום הכאוטי, הייצרי והפרוע שמעצבת את השיר בהפקה המוזיקלית כמו במלים עצמן.

סוג של סרט אימה באורך שתי דקות. "סיפורי התנ"ך" בגרסה דייויד לינצ'ית של בס, תופים ושתי גיטרות. זה כוחם של הפיקסיז.

 





מלכת הסמבה הקטנה – סיפור מהחיים

19 02 2010

לפעמים החיים האמיתיים מארגנים לנו סיפור עם התחלה, אמצע, סוף ואפילו פואנטה. הסיפור הבא קרה לפני כשבוע בערך. זהו סיפור אמיתי לחלוטין אבל הפואנטה שלו כ"כ אירונית ומדוייקת שהוא הזכיר לי סיפורים של או. הנרי.

לקראת הקרנבל בריו הציעו שילדה בת שבע תהיה מלכת המתופפים, זו אשר מובילה את הריקודים על גבי במה מוגבהת. ההצעה הזו גרמה להרבה רעש והתנגדות מכיוון שהמלכה באופן מסורתי מהווה סמל לאנרגיות החושניות והסקסיות של הקרנבל, והתפקיד ניתן תמיד לדוגמניות בלבוש מינימלי וחזה מקסימלי. ההתנגדות לכך שילדה בת שבע תמלא תפקיד זה קיבלה חיזוק מכך שברזיל ידועה כמדינה הסובלת מניצול מיני רב של ילדים. לעומת זאת, אביה של הילדה, שהינו ראש בית-ספר לריקודי סמבה, לא הבין על מה כל הרעש והוסיף ש"גבר שיסתכל על הילדה ויחוש ריגוש (מיני) כלשהו, חייב לקבל ייעוץ מרופא". גם האם של הילדה, קצינת משטרה במקצועה, הביעה תמיכה במיזם המשפחתי. המחלוקת אפילו הגיע לבית-המשפט העליון של ברזיל, אשר פסק לבסוף שהילדה רשאית להופיע. ביום הדין, כאשר החל הקרנבל ומצלמות רבות הצטופפו סביב הילדה, היא נלחצה מההמון ומהרעש, נשברה ופרצה בבכי. היא לא סיימה את הקרנבל אלא הלכה הביתה עם הוריה. ראו דיווח וסרטון כאן בynet.

התחלתי לעקוב אחר הסיפור הזה בשלב די מוקדם שלו, עוד לפני הפסיקה של בית-המשפט והרבה לפני הקרנבל עצמו. איכשהו התגובה של האב נראתה לי מתממת: ודאי שמי שמתחרמן מילדה בת שבע הוא דפוק בשכל, אבל יש כאן הוצאה מהקשר: הרי מדובר על ארוע שמהותו חגיגה של חציית גבולות, במיוחד המיניים. ילדה חצי עירומה שרוקדת לתוך הלילה בתפקיד שהוא מיני במובהק וכך היה תמיד – זה כבר לא "סתם ילדה". לי לפחות זה הרגיש כמו משחק באש, כמו הגזמה מיותרת. אבל הסוף של הסיפור תפס כיוון אחר לחלוטין.

מעבר לרחמים על ילדה שסבלה לחינם בגלל לחץ הוריה, מה שבאמת חכם בסיפור הזה הינה העובדה שמעבר לכל הויכוחים סביב מיניות וגבולות, פדופיליה ומה לא, (שאולי גם מתעצמים לאחרונה לאור הנוכחות המוגברת של פדופילים בעולמנו האמיתי והוירטואלי), אור הזרקורים שנזרק על הילדה הזו בטרם עת חשף עובדה בסיסית הרבה יותר, והיא שילד הוא ילד, וצריך לתת לו להיות קצת ילד לפני שמדביקים לו מצלמות לפרצוף וזורקים אותו לבמה של הגדולים. ההורים של הילדה לא חשבו על זה קודם, וגם כנראה שאף אחד אחר לא.