אלוף בערבית

24 07 2014

כתבה ב ynet תחת הכותרת "תנו לפולי לנצח" משבחת את האלוף יואב מרדכי על הופעותיו המוחצות בערוצי טלוויזיה ערביים (כולל אל-ג'זירה) בהן הוא מציג את עמדתה של ישראל בערבית צחה מול מראיינים המעלים טענות לא פשוטות מהצד הפלסטיני כלפי העויינות של ישראל.

 

כדאי לצפות שוב ושוב בקטעי הוידאו הללו, בהן האלוף מרדכי מצליח לדבר בגובה העיניים ובאופן אפקטיבי ביותר מול נציגים של העולם הערבי המזדהים לחלוטין עם המאבק הפלסטיני. כצופה ישראלי, קשה שלא לחוש גאווה על כך שהקול "שלנו" מצליח לחדור את קווי האוייב ולזכות באוזן קשבת בצד השני.

אני לא מדבר ערבית כלל, אבל ברור מקטעי הוידאו (בעזרת התרגום כמובן) שהאלוף מרדכי שולט בשפה הערבית — וגם בשיח הערבי — וזה מראה שנדיר במחוזותינו. תענוג לשמוע את האלוף מרדכי בערבית, ונדמה שיש פה הישג תדמיתי אמיתי, שאני מקווה שלא נעלם מעיני ואוזני מנהיגינו.

(המקרה של האלוף מרדכי מעלה כמובן שאלה רחבה יותר, שאני לא פותח כאן, על מה היה קורה אם ישראלים יוצאי מדינות ערב היו נוטלים חלק בולט יותר בהנהגה הפוליטית, בעיקר בנושא הבעייה הפלסטינית. והאם נראה בשנים הקרובות את האלוף מרדכי נכנס לפוליטיקה בזכות רגעים מיוחדים אלו, בדומה לנחמן שי בעקבות הופעותיו כמרגיע הלאומי בזמן הטילים של סדאם ב 91'?).

כמובן, המקרה של האלוף מרדכי מוכיח עד כמה עשיר יותר היה השיח שלנו עם הערבים לו ערבית היתה נטמעת באופן שימושי בחיים הישראליים. נדיר שהתקשורת הישראלית מציגה קטע בערבית שאינו נאום אנטי-ישראלי מול המון מוסת (או לחילופין, פסק דין מוסלמי וכיוצא בזה).

בשבילי, החוויה של לשמוע ויכוח פוליטי בערבית שבו הקול הישראלי-ציוני מקבל במה, חשיפה, ואולי אפילו הקשבה עניינית, משנה את האופן שבו אני "שומע" את השפה הערבית עצמה: אני נזכר שערבית אינה אוטומטית "שפת אויב", או אך ורק קול דתי פונדמנטליסטי. ערבית היא גם שפה עתיקה ועשירה ביותר, עם ניגון ייחודי, מלאה בפתגמים וחוכמת חיים, שירה עמוקה וספרות אדירה, וגם — כן — שפת יומיום לגיטימית שאפשר לשוחח ולהתווכח באמצעותה (אפילו בשביל להגן על ישראל). זה מבט מרענן, שאם רק יתורגם לחשיפה יותר עמוקה לתרבות הערבית, יכול לחולל רעידת אדמה קטנה במזרח התיכון שלנו, השסוע והמפולג.

מודעות פרסומת




ריף כהן, פאריס, איסלם

18 09 2012

(כתבתי את הפוסט הזה לפני פרוץ המחאה האלימה בארצות ערב כנגד הסרט האמריקאי שמגחיך את מוחמד. ייתכן שהמחאה גם תתפשט לאירופה לאחר שעיתון צרפתי הבטיח לפרסם מחר קריקטורות של מוחמד. אין רגע משעמם). ובכן, הנה:

ממש שנייה לפני שריף כהן הופכת למאמי של ישראל, הערה קטנטנה על הגוון החתרני שלה שיכול לעבור מתחת לרדאר.

הלהיט "בפאריס" (a paris) הוא שיר מתוק וסוחף שמוכר מקצבים צפון אפריקאיים בעטיפה צרפתית. הקליפ של "בפאריס" נאמן למסר הזה: הוא צולם בפאריס, אבל כל האייקונים הויזואלים המוכרים של העיר הזאת נדחפים לרקע: השניות הראשונות מציגות את הבזיליקה של ה sacre coure מטושטשת ובצד הפריים, ואת הפוקוס תופס השיער הפרוע והמשתולל של ריף כהן. מגדל אייפל אומנם מופיע בשניות האחרונות של הסרט, אבל רק כדגם קטנטן בידיים של ילד. מי שתופס את המרכז הם האנשים: הולכים, זוללים, שותים, רוקדים, בשוק, ברחוב, בשכונה.

והאנשים הללו אינם "פאריזאים" במובן המסורתי. אלו הפאריזאים החדשים: מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מוכרים בשוק, ילדים ברחוב, פועלים, סתם אנשים של היומיום. לובשים מעיל עור, ברדס, בגדים מהעבר השני של הים התיכון. בשנייה ה 0:55 של הקליפ מופיע לשנייה ה"פאריזאי הישן", קשיש, חבוי בתוך מעיל וכובע, נוקשה בהליכתו. ריף עוקבת אחריו ובהתרסה מתחילה להניע את גופה בחושניות. בדומה לסרט "נביא", שכתבתי עליו כאן, גם בשיר ובקליפ הזה פאריז (וצרפת, ואירופה) נכבשת מלמטה, מהרחוב, מהמהגרים, מחיי הפשטות והעוני והקצב והריחות הרחוקים של הלבנט. בסוף הקליפ מופיעים שני ילדים בלונדינים, אולי סמל לאיזה הכלה או דיאלוג מדומיין בין "בני המערב" ו"בני המזרח".

כישראלים, אנחנו מעכלים את הרב תרבותיות של ריף כהן בקלות, אבל אולי כבידור יותר מאשר אופציה ממשית לדרך חיים.

פאריז המפונטזת של ריף כהן אינה פאריז "האמיתית" כפי שמוצגת ב "אללה איסלם", סדרת התחקיר של צבי יחזקאלי שמשודרת עכשיו בערוץ 10. עוד לא ראיתי את הפרק השני, אבל נדמה שהקו של הפרק הראשון מכתיב גם את ההמשך שלה: הערבים של אירופה אינם מעוניינים להטמע באירופה, והם גם לא רוקדים ברחובות פאריז. יחזקאלי מסכים עם ריף כהן שפאריז של היום היא צפון-אפריקאית, אבל צובע את הכיבוש הזה בצבעים אחרים. ליתר דיוק, בהרבה שחור. הסדרה צולמה בלב החורף, אין כאן צבעים חיים או חפלות וריקודים; רק בני נוער עבריינים, מכוסי ראש וחשדניים. אה, כן, וגם נשים מדוכאות (כקדימון לפרק השני).

הכיסוי העיתונאי של יחזקאלי סנסציוני, תזזיתי, לא מפתח דיון אלא מקבע רשמים וזעזוע: יחזקאלי מסתובב עם ראש עיריית מרסיי, בעצמה יוצאת צפון אפריקה, ולא שואל אותה כיצד היא מחברת את התרבויות השונות בחייה שלה, או מה ניתן לעשות על מנת לשנות את הייאוש של התרבויות השונות אחת מהשנייה. במקום, עיקר המאמץ הטלוויזיוני הוא להעביר לצופה הישראלי מסר יחידאי, דק, וברור: האיסלם כאן. והוא קיצוני וחסר פשרות.

אני לא יודע מה מייצג יותר נכונה את הסיפור של פאריז ושל הצפון אפריקאים/ערבים/מוסלמים באירופה, זה של ריף כהן או של צבי יחזקאלי.יחזקאלי בוחר בקו פוליטי מובהק: מלחמת דתות, התנגשות ציויליזציות, אבטלה, משטרה, וכו'. אין ספק שזוהי מציאות, אבל היא לא המציאות היחידה. ריף כהן עוקפת את הפוליטי בעזרת מוזיקה, חיוך, ריקוד. החתירה שלה תחת השיח הפוליטי היא בעצמה פוליטית, כי היא מציבה אלטרנטיבה לאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה עכשיו באירופה.

וזה נכון גם לישראל: האם אנחנו פוגשים את המזרח התיכון דרך הפריזמה של הפוליטיקאים (והתקשורת) או במגע אישי יומיומי? למרות שאני לא רואה הרבה ריקודים משותפים ברחובות יפו, חיפה, וכולי, קשה לוותר על האופטימיות והשפיות שמרקם של חיים משותפים יכול להציע.