לאחרונה נוצר באז מעניין סביב הסרט Babadook, סרט אימה אוסטרלי על אם חד-הורית ובנה הקטן שלאחר קריאה בספר ילדים על שד בשם באבאדוק נקלעים למערבולת אימים של שגעון וטרור, בה השד דורש להיכנס ולקבל אחיזה בבית. ברקע מרחף זכרון מותו של האב בתאונת דרכים ביום בו הבן נולד, מוות ממנו האם וגם הבן לא הצליחו להתאושש.
הסרט מתפתח סביב הנסיון של האם להתכחש לקיומו ואיומיו של הבאבאדוק ונוכחותו הגוברת והמאיימת בחייהם. הסרט מצליח להעביר את תחושות האימה מבלי לשפוך על המסך כמעט טיפת דם אחת לאורך כל הסרט ועם אפקטים צנועים למדי, וזה הישג אדיר של הבימאית ג'ניפר קנט.
הטירוף והאלימות בתחילת הסרט שוכנים בעיקר בדמותו של הילד, שמגלה סימנים ניירוטים והתנהגות אגרסיבית בעוד אמו נאבקת לשמור על מסגרת חיים נורמטיבית למרות הקשיים שבגידול הילד לבדה. אולם אט אט נודדים הטירוף והאלימות אל האם. היא מפתחת שגעון רדיפה ותשוקה לרצח בנה באופן שמזכיר למדי את הטירוף המשתלט על ג'ק ניקולסון ב"ניצוץ". סופו של הסרט הזה שונה באופן מהותי מזה של "הניצוץ" אל של כל סרט אימה קלאסי, משום שהשד הנורא אינו מגורש או מנוצח. להיפך: קרובה למימוש זוועת רצח בנה, האם לבסוף נכנעת ומאפשרת לבאבאדוק להשתכן במרתף ביתם, ודוקא אז חוזרת שגרת החיים אל הבית הקטן, בתוספת תחושת שלום ורגיעה חדשה. במלים אחרות, הסוף "הטוב" מחבר בין שלמות המשפחה ובטחונה לבין נצחונו של השד על האם.
מיהו, אם כן, הבאבאדוק? מדוע הוא פולש לבית המשפחה ומה הוא בעצם רוצה? התשובה כתובה במפורש בתמונה למעלה: הוא רוצה להכנס, הוא תובע הכרה ומקום בחייהם של האם והבן. אי אפשר להיפטר מהבאבאדוק, כי הוא קול מודחק בנשמתם של האם והילד, סך כל הכאב של אובדן האב. הבאבאדוק מגלם צורך פסיכולוגי של שניהם לגעת באובדן, להכיר בעבר הכואב והמודחק, והבאבאדוק מסמל החצנה של פצע עמוק ונוכח. האם מתאמצת כל הזמן כדי להדחיק את הכאב, לשדר לעולם "עסקים כרגיל". היא אפילו מתריסה בשלב מסוים, להגנתה, שהיא בכלל לא מזכירה את האב ולא מדברת עליו.
וזו בדיוק הבעיה. הבן מתלונן באוזני אימו שהיא "לקחה" לו את אבא. הבן רוצה לגעת, לדעת, ללמוד את הצער ולא להתעלם ממנו. ההדחקה של האם, ההמנעות מלהתמודד עם העבר הטראומטי יחד עם היומיום השוחק והתובעני של גידול ילד לבד כאם חד-הורית ומתוסכלת בשגרה שוחקת של עבודה ובדידות, מייצרים גיהינום של חיים עבור שניהם. כמו התא המשפחתי בספרו של ש"י עגנון, "והיה העקוב למישור", רק תיקון עמוק של חוסר הסימטריה המשפחתית יכול להביא שקט ושלום בית.
בגלל זה, באופן פרדוקסלי, הנצחון של מפלצת הבאבאדוק בסוף הסרט — לקבל מקום של קבע והכרה בתא המשפחתי — הוא דוקא אופטימי. ההתמקמות שלו במרתף הבית מסמלת את הצטרפותו לתת ההכרה המשפחתי (מאז "פסיכו" של היצ'קוק, מרתף הבית מזוהה עם משכנם של מפלצות תת ההכרה). כן, השד נמצא, וצריך ללמוד לחיות איתו. לב שבור הוא לב שלם.
צפיתי בסרט הזה במהלך פסטיבל אטלנטה לסרטים יהודיים, ומבקר הקולנוע שפתח את ההקרנה ציין שזהו מסוג הסרטים שכל רמיזה על מה שקורה בו פוגמת בהנאת הצפייה. אני מסכים, לכן, מאוד רצוי לראות קודם את הסרט ורק אח"כ להמשיך לקרוא. או בקיצור, ספוילר.
בטטה קרה 