אשתי ואני חזרנו השבוע מביקור בפולין, מדינה שנמצאת בתנופה כלכלית ותרבותית חסרת תקדים כבר למעלה מעשור. רחובות ורשה מצוחצים ומתפקעים מרצף של בתי עסק בינלאומיים. נחילי אנשים נמרצים בלבוש מוקפד ואופנתי ממלאים את המדרכות בדרך לעבודה או למפגש חברים באחד ממאות בתי קפה מעודכנים ומפנקים, מתניידים על גבי תחבורה ציבורית מעולה (אוטובוסים, רכבת קלה, ורכבת תחתית).
הפריחה הזו גם מתבטאת בתחייה חסרת תקדים של תרבות יהודית. ורשה וגם קרקוב מטפחות מוזיאונים מרשימים ומושקעים על יהדות פולין (בהקשר השואה וגם בהקשר רחב יותר של אלף שנים של התיישבות יהודית בפולין), מסעדות המתגאות בתפריט של אוכל יהודי, פסטיבלים יהודים מרובי משתתפים ואמנות יהודית איכותית. בנוסף, צעירים פולנים רבים לומדים יידיש וגם נגינה בסגנון כלי זמר.
בתוך הבליל המלבב הזה, ניתן גם למצוא בכל חנות מזכרות בובות קטנות של יהודים בלבוש מסורתי, מנגנים באקורדיון או אבוב, מחזיקים ספר תורה, תחת החופה וכולי. אבל פה העלילה הסתבכה לנו קצת, מפני ששמנו לב שמרבית הבובות הללו מחזיקות ביד גם מטבע זהב:
מגוון הדמויות הללו מבלבל משום שהוא נע על מנעד רחב בין פולקלור חביב לאנטישמיות קלה. הרבה פעמים לקח לנו זמן להבחין בדקויות שמבדילות בין דמות חביבה שמנגנת באקורדיון לבין דמות עם אף בולבוסי וחיוך חמדני המחזיקה ביד אחת שק כסף ופושטת את ידה השנייה לעוד.
הבובה בצילום שכאן כבר לא הותירה לנו ספק לגבי הגוון האנטישמי. מעיל שחור ומאיים, מבט זגוגי, זר ומנוכר בעיניים, והכתובת (kiedy bida to do zyda), שלמיטב הבנתי אומרת: "כשאין גרוש, יש את היהודון…"
התחלתי לשאול אנשים למשמעות הפתגם (מסתבר שכולם הכירו אותו)… האם הכוונה שהפולני תמיד יכול לפנות ליהודי בשביל ללוות כסף? אולי יש פה קריאת עידוד מרומזת לאיזה פוגרום קטן שימלא מחדש את הכיס של הפולני המרושש?
כדרכם של פתגמים עממיים, אין לזה שכאן הסבר הרמטי. הנה מה שכן הצלחתי לחלץ בשיחות הרחוב הקצרות הללו (ואני מתנצל מראש אם אני מפספס פה ומזמין את מי שיודע להוסיף ולתקן): מסתבר שיש מנהג עממי של הענקת הדמויות הללו במתנה לחברים ולקרובים מתוך אמונה שהיא תביא ברכה כלכלית ליושבי הבית. לא זורקים דמויות כאלו לפח כי זה נחשב מזל רע, וגם לא יוצאים לפוגרום מחר בבוקר בעקבותן. יש פה ביטוי פולקלורי של אמונה מושרשת שהיהודים טובים בלהרויח כסף, שומרים טוב יותר על כסף, מביאים עימם כסף לכל מקום אליו הם מגיעים. בקיצור: יהודים = כסף. (סוחר אחד אפילו הראה לי צילום של פסל עץ בגודל טבעי של יהודי דתי אשר בבטנו שלושה חורים גדולים. מסתבר שזוהי כוורת דבורים. הרי יהודים שומרים יותר טוב מכולם על הדבש…).
בדוכן הזה רואים תמונות של יהודים מסורתיים ולידם מטבעות ושק כסף. הן לאו דווקא נלעגות או מבזות, הן פשוט מזהות את התחום הכספי עם יהודים דתיים. ראיתי תמונות כאלו תלויות בחנויות להחלפת כסף ואני מניח שעבור ההדיוטות החיבור הזה פשוט נראה טבעי (מילה מצמררת בהקשר גזעני).
יש פה זיכרון הסטורי עממי של מציאות ימי ביניימית: הכנסייה לא הניחה לנוצרים לעסוק בהלוואת כספים וייחדה את התפקיד הזה ליהודים, וחלקם באמת מילאו את הנישה הזו. כמובן שההגיון הכנסייתי בזיהוי היהודים עם הלוואות כספים היה ערמומי ומרושע, מפני שהם ידעו שקל להסיט המונים כנגד חוכרי אדמות ומלווי הריבית (כולם אוהבים לשנוא את הבנקים) והיה להם נוח לנתב רגשות אלו כלפי קבוצה נבדלת ואליטיסטית, "האחר" המושלם. והרי לכם תמריץ כלכלי לביצוע פוגרומים (וזה נכון כבר החל מהפוגרומים המוקדמים של הקוזאקים במאה ה 17, מאורעות ת"ח ת"ט).
הרקע של זיכרון גזעני-עממי בן מאות שנים מוביל לצילום הזה, שהוא מזעזע ביותר לדעתי. לא יודע אם השרשרת שאוחזת ברגלו של היהודי נמצאת שם רק כדי שלא יגנבו את הבובה או שהיא רומזת שהיהודי ראוי להיקשר כמו חיה. אבל לא קשה לקשור (סליחה על משחק המלים) בין הבובה הזו למחיקה (במובן הכי פיזי של המילה) של יהדות פולין ומדינות אחרות.
הדואליות שצפה בטיול מול עינינו, בין אנטישמיות מסורתית ואימוץ אופנתי של יהדות נעדרת, בילבלה ותיסכלה אותנו.
כדברי לאה גולדברג, פולניה גאה: "החשבון לא הושלם".
בטטה קרה 
יפה כתבת ידידי. ידיד אחר שלי, נפוליאון בונפרטה אמר פעם: ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.״ ועוד ידיד אחד שלי נהג לומר ״תחי מדינת ישראל ושכולם ילכו קיבינימט.״
פייַן בלאָג, איר טאָן אַ שווער אַרבעט.