נץ לבן, יונה שחורה

8 06 2015

תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה הימנית הצרה שקמה בעקבותן מחדדת את העמדות הישראליות משני צידי המפה הפוליטית. גם אירועים נוספים תורמים לחידוד הזה. למשל, "טפטוף" טילים מכיוון עזה (מסתבר ששיטת ה"עוד זבנג אחד והם יבינו את המסר" לא כ"כ עובדת). למשל, חיזבאללה. קריסת סוריה. החרם של ה BDS וטשטוש הגבול שהוא יוצר בין כלכלה לפוליטיקה, בין אנטישמיות מסורתית לליברליות פרוגרסיבית, בין מדינה דמוקרטית לשלטון אפרטהייד.

בתוך עליית המדרגה הזו בשיח הציבורי מזדקקת תובנה: אלו הקוראים להחזרת השטחים, רוצים להתרחק ולהתנתק מהערבים של איזורינו כמה שניתן, ואילו אלו הקוראים לסיפוח של השטחים מחתנים, בפה מלא, בין היהודים והערבים. כמה אירוני.

doveרעיון החזרת השטחים והקמת שתי מדינות בין הים לירדן כבר נטחן עד דק בציבוריות הישראלית ונדמה שהושלך לפח ההסטוריה. הסיבות לכך מגוונות וכבר נידונו עד זרא. אבל יחד עם ההתפכחות מרעיון ההפרדה, מה שהחל רק לאחרונה לחלחל לתודעה הישראלית הוא שרעיון השלום על בסיס החזרת השטחים היה אמור להגן עלינו מהמרחב הערבי של המזרח התיכון. יונת השלום עליה ישראל חלמה, זימרה, וחינכה במשך דורות היתה בעצם, במילותיו של חיים רמון, "יונה שחורה". המניע לשלום עם הערבים היה מבוסס במידה רבה על רצון לא להתערבב איתם. להשאר נבדלים מהסביבה המזרח תיכונית. עבור יונה שחורה, ערבים זה סבבה, למשל כמארחים של חופשה אקזוטית (וזולה) על איזה חוף ים, או כגשר לשווקים פוטנציאלים באסיה, אבל לא כחלק מרכזי מהציבוריות הישראלית, מהשלטון הישראלי, מהשפה, מהתרבות, מהמרחב הישראלי.

מנגד, חזון המדינה הדו-לאומית, שקורם עוד וגידים במין אינרציה כמעט בלתי-נשלטת, מביא איתו הכרה הפוכה: לא, הפלסטינים בשטחים הכבושים לא ילכו מפה. לא, הם לא יוותרו על זכות השיבה ותודעת הגירוש של 1948 ו- 1967. לא, חילופי שטחים זה לא באמת פתרון מבחינתם. הפלסטינים הם פה להשאר, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל השלמה.

תנועת החרם BDS, שעיקר הצלחתה בהדבקת המושג "אפרטהייד" לסכסוך הישראלי-פלסטיני, חשפה עד כמה אנחנו הישראלים חיים בהדחקה: לא, אי אפשר למנוע מציבור המונה שני מליון ויותר זכויות שוות לאורך זמן מבלי להחשב למדינה גזענית. לא משנה ההיסטוריה. לא משנה הצורך הבטחוני. הערכים הדמוקרטיים. האתוס היהודי. השגשוג הכלכלי.

bbc8b70dbc4d86af16fa79a65ecf2783אנחנו חיים בתחושה שאם העולם ייתן לנו רק עוד חמש דקות להסביר, כולם יבינו שהשליטה בעם הפלסטיני מחוייבת המציאות. ובכן, חמש הדקות מתקרבות לקיצן ולאף אחד כבר אין יותר כוח להקשיב. נדמה לי שיותר מכולם, אנחנו עסוקים בעיקר בלשכנע את עצמנו, ואפילו אנחנו כבר עייפים מלשמוע. הנה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי התראיין היום בגלי צה"ל ואמר בפה מלא: אנחנו הולכים לקראת סיפוח השטחים ומתן שוויון זכויות מלא לפלסטינים. ומה על פי ח"כ סמוטריץ' ישמר את אופיה היהודי של המדינה? "שני מליון יהודים שיגיעו ארצה ועידוד הילודה היהודית".

אולי זה יקרה, אבל בעוד שהשמאל רק רוצה לברוח, להבדל, להמנע, הימין מוביל להתחבקות, ערבוב, והכרה בקיום שווה הזכויות של המרחב הערבי בארץ ישראל השלמה. בסופו של יום, אין לו (ולנו) ברירה אחרת. הנץ הוא בעצם הציפור הלבנה היחידה בכלוב הישראלי, גם אם היא מספרת לכולם שהיא שחורה בנשמה.

אחת המסקנות (השוליות) של הניתוח הזה הוא שבבחירות האחרונות השמאל, כולל המחנה הציוני, ישן בהליכה. הרי אם היו מציגים לציבור היהודי את שתי הברירות: יונה שחורה או נץ לבן, יונה שחורה היתה לוקחת בהליכה. ובכן, נדמה שהיונה עפה ולא תשוב עוד. ואנחנו נתקענו עם נץ לבן.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: