כאסח של סיפור 3

20 07 2010

סרט: צעצוע של סיפור 3, של לי אנקריץ'

ראיתי לאחרונה את "צעצוע של סיפור 3", ולא פשוט לי לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, זהו סרט מופתי: הוא מציג חבילה נרטיבית מהודקת שמצליחה לגעת בנקודות עמוקות (קיומיות אפילו) בחוויה האנושית ובחברה המודרנית. מצד שני — בדיוק התכונות האלו הופכות אותו יותר מתאים למבוגרים מאשר לילדים. אני אפילו מתפתה לכתוב שילדים לא צריכים לראות אותו בכלל. בכל מקרה, הרשומה הזו אולי תיראה קצת קיצונית לאנשים מסויימים, ובכל זאת — חשוב לי לפתח את הכיוון הזה.

אני אחזור לנושא הילדים כקהל היעד של הסרט הזה לקראת סוף הרשומה הזו, אבל קודם לכן צריך לאוורר קצת את הנושאים המרכזיים בסרט הזה: זהו סרט שעוסק בזיקנה, מוות, בגידה, צביעות, ומאבק הישרדות עיקש של חבורה שנזרקת לפח (דימוי הזבל חוזר שוב שוב בסרט) על-ידי יקיריה. הצעצועים הללו הינם צעירים לנצח, אבל באיזשהו אופן פרדוקסלי דווקא זוהי התכונה שהופכת אותם בסרט הזה לכמו זקנים: בלתי רלוונטים, מעט טיפשים, אינפנטיליים, קשי תפיסה ובעיקר מוגבלים ותלותיים.

"צעצוע" נפתח כאשר אנדי מתכונן למעבר לקולג'. היציאה מהבית לקולג' הינה רגע משמעותי בארה"ב, הרבה יותר מאשר בישראל (בין השאר גם בגלל המרחק הגיאוגרפי העצום בין הקולג' לבין ההורים). מדוע חדרו של אנדי חייב להתפנות? האם אין הוא מתכוון לחזור הביתה מפעם לפעם? הסרט הזה משקף תפיסה אמריקאית על-פיה היציאה של הילד לקולג' מסמנת ניתוק חד מההורים ולמעשה את פירוק התא המשפחתי.

כמובן, כחלק מממדיניות הניתוק הזו, מרגע שחבורת הצעצועים (או הזקנים) הזו מוכרזת כבלתי רלוונטית, דינם הינו הזבל (או לכל הפחות להיזרק לעליית הגג או להשלח בית אבות, הרחק מהעין ומהלב). נסיונותיהם של הזקנים להלחם בגורל המר שייעדו להם יקיריהם מובילה אותם למעין מחנה ריכוז (ממש כמו לפני שבעים שנה, המחנה מצטייר בהתחלה כמקלט ומחסה לפני שנחשף אופיו האמיתי, האלים והרצחני). את המחנה מנהלת חונטה של זקנים שגם הושלכו לפח כמותם, מעין יודנראט של צעצועים. האם תצליח חבורת הזקנים להמלט מהמחנה? כן, אולם רק על מנת להשלח שוב למזבלה, שם ממתינות לקבוצת הזקנים הזו המשרפות (לאחר שהזקנים הופרדו מחלקי מתכת יקרים כמובן. לא מזכיר לכם כתרי-שיניים מזהב?). רגע ההובלה של הצעצועים למשרפה הינו משמעותי ביותר בסרט, מכיוון שהוא מלווה בהשלמה פנימית וכניעה של הצעצועים למר גורלם. מבחינתי, מרגע זה עובר הסרט למימד בדיוני ואוטופי (אולי מעין Deus Ex Machina?): החייזרים הם אלה שמצילים את הצעצועים מהמשרפות. הםהחייזרים הינם מעין מלאכים שמעבירים את הקבוצה באופן מטאפיזי מהעולם הנוכחי לבא, עולם בו ילדה נפלאה ומלאת דמיון מעניקה חיים חדשים לצעצועים. אלו הם כבר החיים שלאחר המוות: החיים הבאים של הצעצועים, הגלגול הבא שלהם לאחר שפסו מהעולם הזה.

חשוב לי להדגיש שהקריאה שלי את הסרט הזה כלל לא צינית ולא באה לערער על איכויותיו הנרטיביות. להיפך: הסרט הזה פשוט ממגנט. ברגע שהזיהוי בין צעצועים לבין זקנים נוצר, האפקטיביות שלו היא פשוט מוחלטת, ויש הרבה רגעים מרגשים ונפלאים בסרט.

אבל מעבר לחוויה הרגשית המורכבת של הצפייה בסרט, ישנה עבורי בעיה מסויימת עם השיווק שלו לילדים. אשתי סנאית, שהיא גם שחקנית וגם מתמחה בחינוך לגיל הרך ובחינוך מיוחד, אמרה בהחלטיות מיד כשיצאנו מהסרט משפט די מטורף — "זה לא סרט לילדים". זו טענה שאולי נשמעת קצת מוזרה כשמדובר בסרט אנימציה על צעצועים, אבל אני חושב שהיא צודקת. מספיק להזכר בדילמות שהסרט מציג, דילמות שלעתים מעלות תחושת קבס: ייזרקו לפח או יושלכו לעליית הגג? ישתפו פעולה עם היודנראט או לא? יצליחו להמלט ממחנה הריכוז או לא? יישרפו במשרפות או יימלטו?

מדוע לחשוף ילדים לסיטואציות כל-כך קשות? ויותר מכך — מדוע לשרטט עולם כה הרמטי באכזריותו? בכל מקרה, הסרט הזה מבצע אינדוקטרינציה אגרסיבית מאוד לילדים אל תוך עולם של מבוגרים — כשלעצמו לא דבר יוצא דופן — אבל העולם הספציפי שהסרט הזה מציג הוא די מחורבן. לפעמים נדמה לי שהאמריקאים, יחד עם שפע הצעצועים והדמיון שהם מעניקים לילדיהם, כבר לא משאירים מקום לגטימי להוויה ילדותית של תמימות. וזה חבל, כי זהו מצרך נדיר גם בעולמם של המבוגרים.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

5 responses

25 07 2010
שרון

אני כל כך מסכימה עם כל מילה שנכתבה פה, חבל שלא הגעתי לביקורת הזו לפני שלקחתי את שני הבנים שלי (בן 5.5 ובן 3…) לסרט הזה. אבל אחרי שכבר צפינו בו לא נותר לי אלא לחפש ברשת מה אחרים כתבו עליו, והביקורת הנוכחית היא היחידה שמצאתי בינתיים שקולעת בדיוק לאסוציאציות שלי – מחנות ריכוז (שלא לומר מחנות השמדה), יודנראט, נאצים… מפחיד לכתוב מילים כל כך קשות על סרט ילדים, אבל חשוב לקחת זאת בחשבון לפני שחושפים ילדים לתכנים הללו. ואני לא חושבת שיהיו להם סיוטים בלילה מהסרט, אבל די לי בהתנהגות הפרועה שלהם בארוחת ערב שאחרי הצפייה כדי לדעת שזה סרט הנמצא מעבר ליכולת העיכול של ילדים כה רכים, שחשוב שאנו כהורים נשמור ולו מעט על התמימות שלהם. לא ממליצה לילדים!!!

25 07 2010
batatakara

שרון — אני, רגע לפני שלקחנו את הילדה (בת 4), תפסתי אצל יאיר רוה רמיזות לתכנים הקשים בסרט, והחלטנו אני ואשתי ללכת לבד לפני שלוקחים את הילדה. יחד עם זה, חשוב לי גם להעביר מסר, בתור אחד שלא הביא את הילדים אל הסרט אלא ראה אותו "נטו", שבעיני זה סרט מצויין כשלעצמו, מבחינת החוויה שהוא נתן לי כצופה. אתמול אמר לי חבר (שאין לו ילדים) שהוא דווקא רוצה לראות את הסרט בעקבות הביקורות על "התכנים הקשים" שבו. חבל באמת שאין יותר מודעות לחוסר ההתאמה של תכני הסרט הזה והז'אנר בו הוא נעשה …

3 08 2010
חמוטל

שלום, גם אני ראיתי הערב את הסרט הזה, וגם אני חושבת שהוא לא מתאים לילדים. אבל צריך לדייק: לא בדיוק בגלל האסוציאציות השואתיות – כי הן הרי נחלתם של המבוגרים בלבד – אלא בגלל האכזריות והרוע עצמם. ועוד דבר: בגלל ההיטלטלות המתמדת והשרירותית של הצעצועים בין מעמד של צעצוע/חפץ/סחורה למעמד של "בני אדם": היטלטלות הזאת היא קשה מאד, לדעתי, ממש אלימות כלפי הצופים.
ודבר נוסף: הסרט הזה הוא שיר הלל (מזעזע למדי, בסופו של דבר) לקפיטליזם ולרכוש הפרטי: הדילמה של הצעצועים הרי קשורה לשייכות שלהם לאנדי – כלומר לבעלות שלו עליהם, המוטבעת על סוליות נעליהם. אליו הם רוצים להשתייך לנצח גם אם הוא גדול ולא זקוק להם. ובעצם עולה מהסרט שרק כשהצעצועים שייכים למישהו – מתאפשר משחק תמים וכייפי (ומתאפשר לצעצועים להרגיש "חיים" וכבוד: כך קורה עם אנדי וכך קורה בסוף, כשהוא נותן אותם לילדה. אבל בין לבין – בגן הילדים – הילדים מוצגים כחיות פרא שלא יודים לשחק יפה, והצעצועים האלימים הם מעין מקבילה מפלצתית שלהם, שגורמת לנו להבין שזה מה שקורה כשאין משפחה או כשאתה לא רכוש של מישהו: הילדים כשהם מחוץ למשפחות שלהם וכשהם משחקים עם צעצועים שאינם *שלהם*, והצעצועים כשמסרו אותם לגן, כלומר "זרקו" והפקירו אותם.
תארו לכם שאחרי שכל הצעצועים ניצלו מהמזבלה – והם כבר יודעים שהדב הרשע איננו בגן יותר – הם היו אומרים: "בואו נחזור לגן ונשמח את הילדים". לא, כמובן שדבר כזה לא יכול לקרות בסרט של דיסני – כי הרכוש חייב להישאר פרטי…
ואגב, הרבה מאד סרטים של דיסני אינם באמת מתאימים לילדים אלא עוסקים בנושאים של מבוגרים (למשל "מכוניות"!!) – אבל בצורה מתיילדת. גם הבדיחות הן תמיד פארודיות שמובנות רק למבוגרים…

3 08 2010
batatakara

חמוטל — אני מאוד מודה לך על הניתוח הזה, שאכן – מצביע היטב על עוד כמה מהנחות היסוד שבבסיס הסיפור.

6 11 2010
מייאו

ראשית,אני מסכים עם ההקבלות לשואה חוץ מהקבלת "חונטת הזקנים" ליודנראט.
לאטסו מקביל יותר להיטלר עם שימושו בכוח ושקרים מאשר ליודנראט,מה עוד שהוא עצמו אינו בתוך הגטו,הוא זה שגורם לגטו להיות גטו,הוא עצמו יכול לצת מתי שהוא רוצה.
אני מבין שהקבלת אותו ליודנראט מכך שהוא בעצם "מקריב" את X וY בשביל השאר,אך גם זה מתאים בהקבלה להיטלר שהקריב את היהודים בשביל הגרמנים,בשביל לאחד אותם ובשביל שיחיו חיים טובים יותר מרכוש היהודים.

הסרט הזה הוא מותאם לילדים בדיוק באותה המידה שהוא מותאם למבוגרים(וזה חלק מהקסם שבסרט),ילדים לא יכולים לקרוא את התוכן הזה שמבוגרים מוצאים בו וההיפך.
בלי קשר,כולכם עושים פה ביג דיל מכלום וחופרים יותר מדי לעומק,מראים לכם תמונה של חתול ואתם מדברים על כת השטן,החדי עין באמת ישימו לב כאן לכפילות בנושא התמימות שהסרט מנסה להעביר.
דוגרי,תזכרו גם רגע באותו סרט קאלט שכל הארץ גדלה עליו,מלך האריות קוראים לו…ספציפית בקטע בו מופאסה מת וכולנו בכינו,תזכרו שגם שמה היו הקבלות לנאצים,עכשיו אם זה לא הפך את כל הארץ לבעלי בעיות פסיכולוגיות אני חושב שהילדים של היום יוכלו להתמודד עם צעצוע של סיפור 3 איפה שאין מוות של אף דמות ואף לא פגיעה פיזית מכל סוג שהוא…

שימו לב גם שאפשר להקביל את השואה להרבה דברים,בין אם ההקבלה הייתה מכוונת או לא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: