על "אווטאר", או: מה אכפת לנו מהנאווי?

14 02 2010

הררי מלים נכתבו על הסרט הזה, ובכל זאת פחות מדי נאמר על הגרעין הסיפורי של הסרט. אמנם מלחמות טוקבקיסטים על "כן סיפור חרא / לא סיפור חרא" יש למכביר, אבל הן לא מצליחות לגעת בשאלות מורכבות יותר: גם אם הסיפור של אווטאר הוא לא משהו (ונדמה לי שזהו ניסוח שיש עליו קונצנזוס רחב למדי), בכל זאת–מה הוא מנסה לומר, איך אנחנו מקבלים את מה שהוא מנסה לומר, והאם הסיפור תורם להצלחת הסרט (או שזה רק בזכות הויזואל חסר התקדים שמדובר בסרט המצליח בהסטוריה).

אין ספק שהתסריט של אווטאר אפקטיבי וקולע ברמת הדיאלוגים, המבנה של הסצינות וכולי. מה שאני שואל פה זה משהו אחר: איך זה שכולם כל-כך מרוצים מהסרט הזה מבלי לחוש טיפה של חוסר נוחות מול הקטע של "אנחנו, אנשי הטבע הטהורים מנצחים את הטכנוקרטים הנצלנים". הרי הסוף האבסורדי של הסרט פשוט מזמין סרט המשך, בו החברה האמריקאית חוזרת לאי, הפעם עם מספיק צבא בשביל לכסח לחברה האלה עם החניתות את הצורה ולהעיף אותם כבר מהשטח השווה מליונים. אגב, ממש כעת, במדינת אוריסה שבצפון-מזרח הודו, מתקיים מאבק דומה ברמות מבהילות לעלילת אווטאר בין שבט מקומי לבין חברה אלימה שמעוניינת באדמה של השבט, ואפילו קצת קרוב יותר, בבילעין, כמה פלסטינים התחילו להתחפש לנאווי … האם מישהו חושב שיש סיכוי ששם זה ייגמר כמו בסרט? ודאי שלא.

כמובן, מתבקש לומר שזה בדיוק מה שמושך בסיפור של אווטאר: הפנטזיה של נצחון הטבעי והקדום על המודרני והטכנולוגי. אבל פה גם מתחילה הבעיה של הסיפור: לא האבסורדיות שלו, אלא המוסרניות המזוייפת שלו, המסר האנטי-טכנולוגי בסרט אולטרה-טכנולוגי. מאיר שלו (במוסף לשבת, 5/2/2010) כותב על האבסורד שטמון בצפייה באווטאר: אנחנו נוהגים באוטו זולל דלק לצפות במצג אולטרה-טכנולוגי שבעצם אומר לנו כמה כל זה דפוק והכי טוב זה על העץ. כמו ששלו מציין, קמרון הוא לא הראשון שמשחק על התימה הזו. ז'אן ז'ק רוסו, לדוגמא, המציא את המושג "הפרא האציל", ביטוי שמסגיר את הגעגועים הנאיביים למה ש(אולי) פעם היינו ועכשיו אנחנו בטוח כבר לא.

האם הנאווים אכן כה אצילים? אני בכלל לא בטוח. מה קורה עם המתלמדים המסכנים שנופלים מהצוק במהלך נסיונם לביית ציפור ציד? והאם באמת הפער בין הנאווים לבין האדם המודרני כה גדול? האם לא מדובר בשתי ציוויליזציות שחיות על חרבן? שמאדירות אלימות?

אבל מעבר לשאלות האלו, השאלה הבאמת מטרידה (לדעתי) היא איך מתקפה כל-כך פשטנית, כל-כך אבסולוטיסטית, על אורח חיינו מתקבלת בטבעיות כל-כך רבה אצל הצופים? וכיצד היא לא פגעה בהצלחה הכלכלית של הסרט?

ואולי היא בעצם תרמה לה? הרי כולנו מזילים דמעה כשהעץ הגדול של הנאווים מתמוטט וחובט בקרקע (אח! עוד אסון אקולוגי!), אבל לא מרגישים שמץ אי-נוחות מאסונות גדולים פי כמה שהחברה המודרנית (שלנו) ממיתה על העולם (האמיתי). העובדה שאנחנו יוצאים בסיום הסרט חזרה לאוטו, לדלק, לחשמל, וכו' וגו', מתקיימת במנותק מהזיכוך המוסרי שאנחנו חווים בסרט. בעצם, הקפטן הרשע שמתריס בפניו של ג'ק בסצינת הסיום: "איך ההרגשה לבגוד בבני מינך?" תופסת גם לגבינו, רק שאצלינו כל זה מתפוגג בשנייה שמדליקים את האור בסיום הסרט. להזדהות עם הנאווים באווטאר זה הסוג הגרוע ביותר של מודרניזם: הסוג הצבוע.

אני לא מנסה להטיף בעד יציאה נאיבית לטבע, ואני גם לא ציני כלפי הרצון הזה. אני רק מעוניין בסיפור אחר, שנותן מקום ולגיטימציה גם לחברה האמריקאית או המודרנית בכלל, אולי רק עם קצת פחות קפיטליזם חזירי בבקשה …

מודעות פרסומת

פעולות

Information

One response

23 02 2010
urosenheck

שתי הערות על רשימה נאה: הראשונה היא ש"הפרא האציל" איננו המצאה של רוסו. אני מכיר אותו ממישל דה מונטן שכתב על הפרא האציל במסות שלו כמעט מאתיים שנה קודם לכן. המושג, אגב, לא משמש רק כגעגוע לעבר פראי, אלא גם, וכמו במקרה של אווטאר, כביקורת על תיוג תרבותי של האחר במושגים של "עליון" ו"תחתון", או "מתקדם" ו"פרימיטיבי". מעין "טול קורה מבין עיניך…"

שנית, לאור ההתלהמות של השבועות האחרונים על הקרן החדשה, גולדסטון והשנאה היוקדת לשמאל, סצינת הסיום נראית לי כמו משהו ש"אם תרצו" יכלו להציג גם כן מול ביתה של נעמי חזן. בשני המקומות זה היה פשטני להחריד ושגוי לחלוטין…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: