על "רקוויאם לחלום", של דארן ארונופסקי

1 02 2010

ובכן, באיחור קל של כמעט עשר שנים ראיתי השבוע את רקוויאם לחלום. כמו שרבים וטובים כתבו לפניי, הסרט הזה מרסק אותך לחתיכות קטנות, בזמן שהארי, בחור יהודי מקוני איילנד ושרה אמו הגלמודה מרסקים פיזית את חייהם במדרון ההתמכרות לתרופות/סמים (drugs באנגלית) עד הסוף המחשמל/מנסר (האם זה מיני ספוילר?). לצידם מתדרדרות גם שתי דמויות המשנה (חברתו של הארי, מריון, ושותפו של הארי לענייני הסטלה, טיירון), וכך מתפוררים כולם בדרך לסצינת הסיום, שהיא מעין אורגיה של זוועות חשמל וניסור גוף, מופע פורנו של ג'אנקית ועבודת פרך בכלא. קצת כמו טריינספוטינג, רק בלי הצחוקים.

בדומה לטריינספוטינג — הסטיילינג, העריכה, והמוזיקה בסרט הזה פורצים גבולות חדשים במדיום של הקולנוע, מבחינת ההשפעה שלהם על הצופה. גם עכשיו, כמעט עשור לאחר שהסרט נעשה, הקצב והשפה הקולנועית של רקוויאם סופר-אפקטיביים ביכולת שלהם לייצר הזדהות עם אנשים שבעצם פועלים אך ורק מתוך החולשות שלהם, עד לנפילה המוחלטת שלהם. יאיר רוה קרא לויזואל הכל-כך מיוחד של רקוויאם "הדקדוק של השפה הקולנועית" (כאן), והוא צודק: יש כאן שפה ויזואלית מאוד מובחנת ומאוד אפקטיבית.

הביטוי הכי ברור של הדקדוק, של חוקיות השפה הקולנועית של רקוויאם, הוא ברגעי הצריכה של הגיבורים: למשל, כשהארי מזריק הרואין (לפעמים הם מסניפים, ולא ברור לי אם זה הרואין–אפשר גם להסניף??–או קוקאין), במקום להראות את האקט, אנחנו מקבלים רצף מהיר של פריימים שמסמלים את ההזרקה: מחט, תמיסה בכלי, ספוג, אישון מורחב. כל הרצף לא אורך יותר משתיים שלוש שניות, והוא מהווה מעין סמן עבורינו שהאקט בוצע. החזרה על הרצף הויזואלי הזה בכל רגע של צריכה מדגישה גם את האספקט הריטואלי של השימוש: כל כדור ששרה בולעת, כל הסנפה של מריון, הם חזרה ריטואלית של רגע מזוכך של גאולה פיקטיבית. הפעולה הגופנית רפפטיבית, מוכרת לעייפה, אבל הנפש–מזדככת. וזה מקום שכולנו מכירים אותו, גם אם (יש לקוות) בעוצמות הרבה פחות קיצוניות: סיגריה, שוקולד אהוב במיוחד, וכו'. הריטואל של הצריכה, בעצם, הוא לא עניין לקיצוניים בלבד, הוא עניין אנושי. וזוהי אולי הסיבה למה הסרט הזה בועט בבטן באפקטיביות כזו. לא חייבים להיות ג'אנקי בשביל להזדהות עם הרגעים האלה.

דן ברזל (עין הדג) קורא לזה "החור הגדול הזה שפתוח לכולנו באמצע החזה", והריטואל הוא מה שעוזר למלא את החור הזה, לזמן קצר לפחות. במדעי דתות (המחלקה בה אני עושה את הדוקטורט על דתות הודו) קוראים לזה "חור-בצורת-אלוהים" (god-shaped-hole) שמאפיין את החברה החילונית בעידן המודרני. אבל זו רק דרך אחת לראות את זה.

אגב, זה לא מקרי שלא צפיתי ברקוויאם עד עתה. למעשה היה לי עותק די.וי.די כבר ב 2001 אבל בשלב די מוקדם של הסרט, כשראיתי לאן נושבת רוח הבימאי, פשוט הפסקתי את הצפייה. יש דברים שאני במודע לא רוצה לצרוך, להכניס פנימה, פשוט כי קשה להכיל אותם. גם את 120 ימי סדום של פאזוליני גם כן הפסקתי באמצע. אבל זה כבר סיפור לרשומה אחרת.

מודעות פרסומת

פעולות

Information

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: