דוד ובת-שבע, גרסת הפיקסיז

22 06 2017

הפיקסיז חוזרים. לא רק לארץ בביקור קרוב, אלא גם לתודעת המרשתת, עם אלבומים חדשים, ראיונות, הופעות, וסרט נהדר שהועלה ליו-טיוב ומזכיר לכולנו — בעזרתם הנדיבה של ענקים כמו דייויד בואי ותום יורק — למה המוזיקה של הפיקסיז כל כך מיוחדת (וגם למה הם עצמם כל כך רגילים).

Screenshot 2017-06-22 12.47.20

דוגמה פצפונת שאני מביא כאן לגדולה של הפיקסיז היא הדחיסות והרשעות שבה הפיקסיז מספרים את הסיפור התנכ"י על דוד ובת-שבע (שמואל ב' פרק יא).  זה קורה בשיר dead (מתוך האלבום doolittle) והם עושים את זה בפחות משמונים מלים ובטיפה יותר משתי דקות.

הסיפור עצמו ידוע ונידון רבות (ואף כמעט הביא להפלת הממשלה ב 1994): דוד המלך צופה מגג ביתו בבת-שבע מתקלחת ונעשה לו נעים. הוא מזמין אותה אליו, הם שוכבים, והיא חוזרת לביתה. הבעיה מתחילה כשמסתבר שהיא נכנסה להריון בזמן שבעלה אוריה בכלל בחזית (מלחמה מתישה בבני עמון). דוד מנסה לארגן לאוריה חופשה רומנטית בבית ועל ידי כך להשקיט את הסקנדל, אבל אוריה מסרב לחגוג עם אשתו בזמן שחבריו ליחידה נכתשים בקרב. דוד מבין שאין ברירה אלא ללכת על פתרון ב', ודואג שאוריה ייהרג בחזית הקרב. זה מוביל לסיפור כבשת הרש ולבסוף גם להולדת הבן ויורש הממלכה שלמה.

hqdefault

הפיקסיז מתחילים את הסיפור בבס-תופים מבשרי רעות. (ברקע, הזמר זורק בציניות: "אין לך רעיון? בא לי לעשות שיר ילדים!"). ואז נכנסת הגיטרה המובילה, ביללה חותכת של טון אחד. יש לה סאונד סליזי, טורדני. טוב לא יהיה פה.

ואז הזמר, בתפקיד דוד המלך, שר:

בת שבע, את פצצה מטריפה, רוצה אותך!

את מתוסכלת עם החיים שלך ומגיע לך משהו טוב יותר

נמאס לי מהחיים, שבע, אז תני לי!

מעבר לפזמון בן מילה אחת:

מת!

(ניאוף היא סממן למשבר, ואין ספק שדוד המלך לא נמצא במקום טוב כרגע). הבית השני קופץ מיד לאקשן:

אנחנו מתבהמים, מתחרעים, דבוקים — קתרזיס!

את קרועה לגמרי ולי עומד

הדם זורם בעורקים אבל הלב שלי —

(שוב פזמון):

מת!

בגשר המוזיקלי דוד המלך מגלה שלכל שבת יש מוצאי שבת:

היי, מי חשב?!

הבטן החמודה

והשזופה שלך

מתחילה לגדול!

מכאן, הפיקסיז עוברים מיד לגורלו האכזר של אוריה, ונדמה לי שהטון של הפיקסיז פה — כיאה לשדונים שהם — טיפה זדוני:

אוריה אכל אותה, אכל אותה, אכל אותה!

(המקור אפילו יותר בוטה, Uriah hit the crapper זה משהו כמו "אוריה אכל חרא!").

הפזמון עכשיו מקבל משמעות חדשה, כשאוריה הוא זה ש —

מת!

זהו. סוף. של השיר. של אוריה. של התמימות.

במה השיר הזה נוגע? נראה לי שהרעיון המרכזי פה הוא ריקבון מוסרי. הלב של דוד המלך מת, אבל ברוך השם חלקים אחרים בגוף שלו עוד עובדים, וגם הראש לא מפסיק לתחמן. אוריה פשוט היה בחור טוב מדי, סוג של פטריוט יפה נפש, מעין קורבן נאיבי א-לה אליפלט.

מילא שאין אלוהים או סוג של שכר ועונש או חזרה בתשובה בגרסה הזאת (בגרסה התנ"כית יש כמובן). הדבר המטריד באמת פה זה אוירת הקיום הכאוטי, הייצרי והפרוע שמעצבת את השיר בהפקה המוזיקלית כמו במלים עצמן.

סוג של סרט אימה באורך שתי דקות. "סיפורי התנ"ך" בגרסה דייויד לינצ'ית של בס, תופים ושתי גיטרות. זה כוחם של הפיקסיז.

 

מודעות פרסומת




בעתיד הקרוב לא תוכלו לנהוג יותר

27 09 2016

 

הכותרת הזו אינה עתידות של בזוקה, וגם לא נבואת זעם, אלא מסקנה פשוטה שעולה מתוך הסרט החמוד הבא:

הגעתי אל הסרט הזה דרך הניוזלטר של אתר בלייזר, שקישר אותו תחת הכותרת: "נהיגה טובה יכולה לפתור את כל בעיות התנועה", ובאמת הרושם הראשוני שהסרט הזה נותן, לפחות בחלקו הראשון, הוא שתשומת לב מוגברת בזמן הנהיגה יכולה לעזור פלאים להפחתת עומסי תנועה.

העניין הוא שלקראת סוף הסרט, החל מדקה 3:20, אחרי שהצופה כבר התמכר לניקיון הגרפי, הקצב הקולח וההסבר הקולע, נחשפת האג'נדה האמיתית של יוצרי הסרט והיא: חיסול הנהיגה האנושית בכבישים.

לאחר שהקריין מזלזל ביכולת האנושית לנהוג בתנועה כבדה באופן מהיר ויעיל, הסרט מסביר שכדי להבטיח את תנועת המכוניות המהירה ביותר יש לנטרל לחלוטין את הנהג האנושי כך שהמחשבים הנוהגים במכוניות יוכלו להסתכרן ביניהן ביעילות המכסימלית.

עכשיו, אני ממש לא נגד הרעיון של מכוניות אוטונומיות. בעצם, אני מחכה כמו כולם לרגע בו אוכל להשתחרר מהצורך לנהוג בפקקים כל יום הלוך ושוב לעבודה ולהתמקד בעניניי. אבל אני גם מאוד מודע וגאה מכך שאני נהנה לנהוג בסיטואציות מסויימות (גילוי נאות: אני נוהג ב Mazdaspeed 3, מפלצת טורבו עם שישה הילוכים). נהיגה בעיני, בצד היותה צורך, היא גם סוג של הנאה, בילוי, ביטוי אישי ותחביב.

מה שבעייתי בכל העניין הוא שאנחנו, כעדר של צרכני טכנולוגיה, עוורים להשלכות העתידיות של מסירת מטלות לרובוטים, בזמן שחברות הטכנולוגיה, שכנראה עומדות מאחורי הסרט הזה (אולי Tesla לפי הקרדיטים בסיום) ושמשקיעות הון עתק במימוש העתיד הזה כמה שיותר מהר, מבינות כבר כעת את האינטרסים שלהן טוב יותר מכולם. הם חמישה צעדים לפנינו, והסרט הזה הוא כנראה יריית הפתיחה — מתוחכמת מאוד — בקמפיין מתוזמן נגד הנהג האנושי. המסר האמיתי של הסרט המניפולטיבי הזה נחשף למעשה רק בדקה 3:49:

screenshot-2016-09-27-22-02-45

הסרט הזה, שמתחפש למעין שירות לציבור אודות התנועה, נועד לשתול מסר ברור בציבור: כדאי לנו — בשם היעילות כמובן — שהעברת הנהיגה לידי מכונות ייכרך באיסור מוחלט בנהג אנושי. בעולם המוטורי העתידני שמוצג בסרט, עולם אוטופי (וסכמטי ופשטני מאוד) הנהג האנושי הינו גורם מעכב, פגום, ובעייתי במכלול אלגוריתמי מכניסטי ומושלם.

אני בהתחלה הבנתי את הכותרת של הסרט, The Fundamental Problem of Traffic, כמצביעה על איזה בעיה טכנית או התנהגותית על הכביש, אבל בעצם ה-בעיה על פי חברות הטכנולוגיה היא….אנחנו. או בשפת הקריין: "humans will never drive this precisely". כמובן, הטיעון הזה נחשף לצופה באופן מניפולטיבי, לאחר שהוא הולך שולל שמדובר בסרט תמים על "נהיגה נכונה," כפי שחשבו אנשי בלייזר.

מה יהיה בפועל? אין לי מושג.

בסרט העתידני המופתי של ספילברג "דו"ח מיוחד" יש קטע קצר של "אוטוסטרדת העתיד", ובאמת — בכל מכונית שם יושבים אנשים אך אין בכלל נהג. אולי בתחילה יוגדרו מרחבים עירוניים "אוטונומיים" בהם אסור יהיה לנהוג, ואולי המושג של מכונית יעבור שינוי קיצוני בעתיד הקרוב — ההגה יבוטל לחלוטין, ומושגים כמו "רשיון נהיגה" "אחיזת כביש" "האצה מאפס למאה" יהפכו לבלתי רלוונטים (יחד עם מליוני בעלי מקצוע שייוותרו ללא תעסוקה כמובן).

באופן עמוק יותר, הסרט הזה מרמז על עולם עתידי (ולא רחוק) בו יכולות אנושיות ייתפסו כעול על החברה וייאסרו לחלוטין כדי לאפשר "תפקוד יעיל יותר" של הכלל. מכאן הדרך לדיסטופיות כמו אלו שמוצגות בסרטים כגון "שליחות קטלנית" ואפילו "מטריקס" קצרה משדמיינו.

ואולי, מאידך גיסא, תקום בקרוב מחאה ציבורית — ותתפתח תודעה ציבורית בצידה — שתתעקש על פעילות אנושית אשר אינה בהכרח הכי יעילה אבל תשמור אותנו…אנושיים.





"כשאין גרוש, יש את היהודון…"

5 08 2016

אשתי ואני חזרנו השבוע מביקור בפולין, מדינה שנמצאת בתנופה כלכלית ותרבותית חסרת תקדים כבר למעלה מעשור. רחובות ורשה מצוחצים ומתפקעים מרצף של בתי עסק בינלאומיים. נחילי אנשים נמרצים בלבוש מוקפד ואופנתי ממלאים את המדרכות בדרך לעבודה או למפגש חברים באחד ממאות בתי קפה מעודכנים ומפנקים, מתניידים על גבי תחבורה ציבורית מעולה (אוטובוסים, רכבת קלה, ורכבת תחתית).

הפריחה הזו גם מתבטאת בתחייה חסרת תקדים של תרבות יהודית. ורשה וגם קרקוב מטפחות מוזיאונים מרשימים ומושקעים על יהדות פולין (בהקשר השואה וגם בהקשר רחב יותר של אלף שנים של התיישבות יהודית בפולין), מסעדות המתגאות בתפריט של אוכל יהודי, פסטיבלים יהודים מרובי משתתפים ואמנות יהודית איכותית. בנוסף, צעירים פולנים רבים לומדים יידיש וגם נגינה בסגנון כלי זמר.

בתוך הבליל המלבב הזה, ניתן גם למצוא בכל חנות מזכרות בובות קטנות של יהודים בלבוש מסורתי, מנגנים באקורדיון או אבוב, מחזיקים ספר תורה, תחת החופה וכולי. אבל פה העלילה הסתבכה לנו קצת, מפני ששמנו לב שמרבית הבובות הללו מחזיקות ביד גם מטבע זהב:

מגוון הדמויות הללו מבלבל משום שהוא נע על מנעד רחב בין פולקלור חביב לאנטישמיות קלה. הרבה פעמים לקח לנו זמן להבחין בדקויות שמבדילות בין דמות חביבה שמנגנת באקורדיון לבין דמות עם אף בולבוסי וחיוך חמדני המחזיקה ביד אחת שק כסף ופושטת את ידה השנייה לעוד.

20160728_162215

הבובה בצילום שכאן כבר לא הותירה לנו ספק לגבי הגוון האנטישמי. מעיל שחור ומאיים, מבט זגוגי, זר ומנוכר בעיניים, והכתובת (kiedy bida to do zyda), שלמיטב הבנתי אומרת: "כשאין גרוש, יש את היהודון…"

התחלתי לשאול אנשים למשמעות הפתגם (מסתבר שכולם הכירו אותו)… האם הכוונה שהפולני תמיד יכול לפנות ליהודי בשביל ללוות כסף? אולי יש פה קריאת עידוד מרומזת לאיזה פוגרום קטן שימלא מחדש את הכיס של הפולני המרושש?

כדרכם של פתגמים עממיים, אין לזה שכאן הסבר הרמטי. הנה מה שכן הצלחתי לחלץ בשיחות הרחוב הקצרות הללו (ואני מתנצל מראש אם אני מפספס פה ומזמין את מי שיודע להוסיף ולתקן): מסתבר שיש מנהג עממי של הענקת הדמויות הללו במתנה לחברים ולקרובים מתוך אמונה שהיא תביא ברכה כלכלית ליושבי הבית. לא זורקים דמויות כאלו לפח כי זה נחשב מזל רע, וגם לא יוצאים לפוגרום מחר בבוקר בעקבותן. יש פה ביטוי פולקלורי של אמונה מושרשת שהיהודים טובים בלהרויח כסף, שומרים טוב יותר על כסף, מביאים עימם כסף לכל מקום אליו הם מגיעים. בקיצור: יהודים = כסף. (סוחר אחד אפילו הראה לי צילום של פסל עץ בגודל טבעי של יהודי דתי אשר בבטנו שלושה חורים גדולים. מסתבר שזוהי כוורת דבורים. הרי יהודים שומרים יותר טוב מכולם על הדבש…).

20160801_160759

בדוכן הזה רואים תמונות של יהודים מסורתיים ולידם מטבעות ושק כסף. הן לאו דווקא נלעגות או מבזות, הן פשוט מזהות את התחום הכספי עם יהודים דתיים. ראיתי תמונות כאלו תלויות בחנויות להחלפת כסף ואני מניח שעבור ההדיוטות החיבור הזה פשוט נראה טבעי (מילה מצמררת בהקשר גזעני).

יש פה זיכרון הסטורי עממי של מציאות ימי ביניימית: הכנסייה לא הניחה לנוצרים לעסוק בהלוואת כספים וייחדה את התפקיד הזה ליהודים, וחלקם באמת מילאו את הנישה הזו. כמובן שההגיון הכנסייתי בזיהוי היהודים עם הלוואות כספים היה ערמומי ומרושע, מפני שהם ידעו שקל להסיט המונים כנגד חוכרי אדמות ומלווי הריבית (כולם אוהבים לשנוא את הבנקים) והיה להם נוח לנתב רגשות אלו כלפי קבוצה נבדלת ואליטיסטית, "האחר" המושלם. והרי לכם תמריץ כלכלי לביצוע פוגרומים (וזה נכון כבר החל מהפוגרומים המוקדמים של הקוזאקים במאה ה 17, מאורעות ת"ח ת"ט).

20160801_162608

הרקע של זיכרון גזעני-עממי בן מאות שנים מוביל לצילום הזה, שהוא מזעזע ביותר לדעתי. לא יודע אם השרשרת שאוחזת ברגלו של היהודי נמצאת שם רק כדי שלא יגנבו את הבובה או שהיא רומזת שהיהודי ראוי להיקשר כמו חיה. אבל לא קשה לקשור (סליחה על משחק המלים) בין הבובה הזו למחיקה (במובן הכי פיזי של המילה) של יהדות פולין ומדינות אחרות.

הדואליות שצפה בטיול מול עינינו, בין אנטישמיות מסורתית ואימוץ אופנתי של יהדות נעדרת, בילבלה ותיסכלה אותנו.

כדברי לאה גולדברג, פולניה גאה: "החשבון לא הושלם".





הקיור, הופעה במיאמי, פלורידה, 26 ליוני 2016

28 06 2016

מצד אחד, בסך הכל הופעה: הולכים, שומעים ונהנים, חוזרים למלון. אבל בשלושה ימים מאז הבסך-הכל-הופעה הזו אני מסתובב עם ערימה של שירים בתוך הראש ועם לב מפוצץ באהבה.

הגענו להופעה של הקיור במיאמי במקרה. גילינו אותה אחרי שכל הסידורים לסופשבוע כיפי בחופי מיאמי כבר נעשו. אין ברירה, אמרנו. מהר קנינו את הכרטיסים הכי זולים — $100 לכרטיס (בפועל נחתנו באיזור של כיסאות ממש קרוב לבמה, אל תשאלו). חיפוש זריז באינטרנט סידר לנו ברגע האחרון חדר במלון מעולה ממש ליד ההופעה ובזיל הזול. כל מה שנשאר היה להצטרף לתהלוכה הרגלית של נחיל מעריצים שהחל לזרום מהמלון לפארק (פחות מעשר דקות).

20160626_201200.jpg

מה שהגיע היה ללא ספק אחד הערבים המוזיקליים הכי מרגשים בחיי. ההופעה של הקיור ב 2016 (ארבעים שנה אחרי היווסדם!!) היא הפצצה מוחצת של אינספור קלסיקות, החל מלהיטים באורך של שלוש דקות (בעיקר מתחילת הדרך של הלהקה) וכלה בקטעים אפיים כמעט (בעיקר מ disintegration).

הרפרטואר של הקיור פשוט אדיר. הלהקה מנגנת בסביבות ארבעים שירים במשך למעלה משלוש שעות, כולל ארבעה הדרנים, ובכל זאת נשארו בחוץ כמה פנינים (לא התאוששתי עדיין מהעדרו של שיר המופת הפסיכוטי A Forest). בסך הכל חמישה נגנים (כולל רוברט סמית) ששולטים לחלוטין בחומר, מנגנים בדיוק ובהתלהבות, ועל כולם מנצח רוברט סמית, שבגיל חמישים ושבע עדיין מצליח לזמר בקול המיוחד והילדי שלו כאילו שאנחנו עדים לאיזו פנטזיה פרטית של ילד בן ארבע עשרה. בואו נקרא לערב הזה צדק אומנותי. מפל של כשרון מוזיקלי אינסופי. תרבות בשיאה.

20160626_215617

בקיצור, מסתבר שיש אלוהים. הוא מסרק את שיערו הפרוע לאחור, מורח ליפסיק אדום בוהק, כותב שירי אהבה קורעי לב, ונדמה לי אפילו שהוא די צנוע.

תגלית 1: יש סיפור אהבה לטיני עם רוברט סמית. אמנם במיאמי קשה להיות מופתע מנוכחות מוגברת של דוברי ספרדית, ובכל זאת, בהערכה גסה, שמונים אחוז מהקהל דיבר ספרדית. מוריסי ידוע בקהל ההדוק שלו במרכז ודרום אמריקה, ואני מתחיל לחשוד שהחברה שם פשוט שומעים מלא מוזיקה טובה.

תגלית 2: מסתבר ש disintegration הוא האלבום המוכר והאהוב ביותר של הקיור בארה"ב. הקהל הכיר והתלהב קשות מכל השירים שבוצעו מהאלבום הזה, ולמאזין ישראלי שקיבל לורידים בשנות השמונים הרבה "גל חדש" בריטי ושמכיר את הקיור מאלבומים קודמים זה היה ממש מפתיע וגם קצת מוזר. (זה רק אני או שהביטוי "גל חדש" נשמע מאוד ישן?…).

 

20160626_193042

בלוגים ארוכים מדי זה לא טוב, אז אסיים במסר ברור: הקיור יקנחו את הסיבוב הנוכחי (לקראת סוף השנה) במבחר בירות אירופאיות, אז מאוד מומלץ שתצטיידו מהר מהר בכרטיסים (שמעתי שלפחות בחלק מההופעות כבר אזלו הכרטיסים). אהבה מובטחת.

 





נץ לבן, יונה שחורה

8 06 2015

תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה הימנית הצרה שקמה בעקבותן מחדדת את העמדות הישראליות משני צידי המפה הפוליטית. גם אירועים נוספים תורמים לחידוד הזה. למשל, "טפטוף" טילים מכיוון עזה (מסתבר ששיטת ה"עוד זבנג אחד והם יבינו את המסר" לא כ"כ עובדת). למשל, חיזבאללה. קריסת סוריה. החרם של ה BDS וטשטוש הגבול שהוא יוצר בין כלכלה לפוליטיקה, בין אנטישמיות מסורתית לליברליות פרוגרסיבית, בין מדינה דמוקרטית לשלטון אפרטהייד.

בתוך עליית המדרגה הזו בשיח הציבורי מזדקקת תובנה: אלו הקוראים להחזרת השטחים, רוצים להתרחק ולהתנתק מהערבים של איזורינו כמה שניתן, ואילו אלו הקוראים לסיפוח של השטחים מחתנים, בפה מלא, בין היהודים והערבים. כמה אירוני.

doveרעיון החזרת השטחים והקמת שתי מדינות בין הים לירדן כבר נטחן עד דק בציבוריות הישראלית ונדמה שהושלך לפח ההסטוריה. הסיבות לכך מגוונות וכבר נידונו עד זרא. אבל יחד עם ההתפכחות מרעיון ההפרדה, מה שהחל רק לאחרונה לחלחל לתודעה הישראלית הוא שרעיון השלום על בסיס החזרת השטחים היה אמור להגן עלינו מהמרחב הערבי של המזרח התיכון. יונת השלום עליה ישראל חלמה, זימרה, וחינכה במשך דורות היתה בעצם, במילותיו של חיים רמון, "יונה שחורה". המניע לשלום עם הערבים היה מבוסס במידה רבה על רצון לא להתערבב איתם. להשאר נבדלים מהסביבה המזרח תיכונית. עבור יונה שחורה, ערבים זה סבבה, למשל כמארחים של חופשה אקזוטית (וזולה) על איזה חוף ים, או כגשר לשווקים פוטנציאלים באסיה, אבל לא כחלק מרכזי מהציבוריות הישראלית, מהשלטון הישראלי, מהשפה, מהתרבות, מהמרחב הישראלי.

מנגד, חזון המדינה הדו-לאומית, שקורם עוד וגידים במין אינרציה כמעט בלתי-נשלטת, מביא איתו הכרה הפוכה: לא, הפלסטינים בשטחים הכבושים לא ילכו מפה. לא, הם לא יוותרו על זכות השיבה ותודעת הגירוש של 1948 ו- 1967. לא, חילופי שטחים זה לא באמת פתרון מבחינתם. הפלסטינים הם פה להשאר, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל השלמה.

תנועת החרם BDS, שעיקר הצלחתה בהדבקת המושג "אפרטהייד" לסכסוך הישראלי-פלסטיני, חשפה עד כמה אנחנו הישראלים חיים בהדחקה: לא, אי אפשר למנוע מציבור המונה שני מליון ויותר זכויות שוות לאורך זמן מבלי להחשב למדינה גזענית. לא משנה ההיסטוריה. לא משנה הצורך הבטחוני. הערכים הדמוקרטיים. האתוס היהודי. השגשוג הכלכלי.

bbc8b70dbc4d86af16fa79a65ecf2783אנחנו חיים בתחושה שאם העולם ייתן לנו רק עוד חמש דקות להסביר, כולם יבינו שהשליטה בעם הפלסטיני מחוייבת המציאות. ובכן, חמש הדקות מתקרבות לקיצן ולאף אחד כבר אין יותר כוח להקשיב. נדמה לי שיותר מכולם, אנחנו עסוקים בעיקר בלשכנע את עצמנו, ואפילו אנחנו כבר עייפים מלשמוע. הנה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי התראיין היום בגלי צה"ל ואמר בפה מלא: אנחנו הולכים לקראת סיפוח השטחים ומתן שוויון זכויות מלא לפלסטינים. ומה על פי ח"כ סמוטריץ' ישמר את אופיה היהודי של המדינה? "שני מליון יהודים שיגיעו ארצה ועידוד הילודה היהודית".

אולי זה יקרה, אבל בעוד שהשמאל רק רוצה לברוח, להבדל, להמנע, הימין מוביל להתחבקות, ערבוב, והכרה בקיום שווה הזכויות של המרחב הערבי בארץ ישראל השלמה. בסופו של יום, אין לו (ולנו) ברירה אחרת. הנץ הוא בעצם הציפור הלבנה היחידה בכלוב הישראלי, גם אם היא מספרת לכולם שהיא שחורה בנשמה.

אחת המסקנות (השוליות) של הניתוח הזה הוא שבבחירות האחרונות השמאל, כולל המחנה הציוני, ישן בהליכה. הרי אם היו מציגים לציבור היהודי את שתי הברירות: יונה שחורה או נץ לבן, יונה שחורה היתה לוקחת בהליכה. ובכן, נדמה שהיונה עפה ולא תשוב עוד. ואנחנו נתקענו עם נץ לבן.





אבא בא ב Babadook

19 02 2015

לאחרונה נוצר באז מעניין סביב הסרט Babadook, סרט אימה אוסטרלי על אם חד-הורית ובנה הקטן שלאחר קריאה בספר ילדים על שד בשם באבאדוק נקלעים למערבולת אימים של שגעון וטרור, בה השד דורש להיכנס ולקבל אחיזה בבית. ברקע מרחף זכרון מותו של האב בתאונת דרכים ביום בו הבן נולד, מוות ממנו האם וגם הבן לא הצליחו להתאושש.

23BABADOOK2-articleLarge

הסרט מתפתח סביב הנסיון של האם להתכחש לקיומו ואיומיו של הבאבאדוק ונוכחותו הגוברת והמאיימת בחייהם. הסרט מצליח להעביר את תחושות האימה מבלי לשפוך על המסך כמעט טיפת דם אחת לאורך כל הסרט ועם אפקטים צנועים למדי, וזה הישג אדיר של הבימאית ג'ניפר קנט.

הטירוף והאלימות בתחילת הסרט שוכנים בעיקר בדמותו של הילד, שמגלה סימנים ניירוטים והתנהגות אגרסיבית בעוד אמו נאבקת לשמור על מסגרת חיים נורמטיבית למרות הקשיים שבגידול הילד לבדה. אולם אט אט נודדים הטירוף והאלימות אל האם. היא מפתחת שגעון רדיפה ותשוקה לרצח בנה באופן שמזכיר למדי את הטירוף המשתלט על ג'ק ניקולסון ב"ניצוץ". סופו של הסרט הזה שונה באופן מהותי מזה של "הניצוץ" אל של כל סרט אימה קלאסי, משום שהשד הנורא אינו מגורש או מנוצח. להיפך: קרובה למימוש זוועת רצח בנה, האם לבסוף נכנעת ומאפשרת לבאבאדוק להשתכן במרתף ביתם, ודוקא אז חוזרת שגרת החיים אל הבית הקטן, בתוספת תחושת שלום ורגיעה חדשה. במלים אחרות, הסוף "הטוב" מחבר בין שלמות המשפחה ובטחונה לבין נצחונו של השד על האם.

מיהו, אם כן, הבאבאדוק? מדוע הוא פולש לבית המשפחה ומה הוא בעצם רוצה? התשובה כתובה במפורש בתמונה למעלה: הוא רוצה להכנס, הוא תובע הכרה ומקום בחייהם של האם והבן. אי אפשר להיפטר מהבאבאדוק, כי הוא קול מודחק בנשמתם של האם והילד, סך כל הכאב של אובדן האב. הבאבאדוק מגלם צורך פסיכולוגי של שניהם לגעת באובדן, להכיר בעבר הכואב והמודחק, והבאבאדוק מסמל החצנה של פצע עמוק ונוכח. האם מתאמצת כל הזמן כדי להדחיק את הכאב, לשדר לעולם "עסקים כרגיל". היא אפילו מתריסה בשלב מסוים, להגנתה, שהיא בכלל לא מזכירה את האב ולא מדברת עליו.

וזו בדיוק הבעיה. הבן מתלונן באוזני אימו שהיא "לקחה" לו את אבא. הבן רוצה לגעת, לדעת, ללמוד את הצער ולא להתעלם ממנו. ההדחקה של האם, ההמנעות מלהתמודד עם העבר הטראומטי יחד עם היומיום השוחק והתובעני של גידול ילד לבד כאם חד-הורית ומתוסכלת בשגרה שוחקת של עבודה ובדידות, מייצרים גיהינום של חיים עבור שניהם. כמו התא המשפחתי בספרו של ש"י עגנון, "והיה העקוב למישור", רק תיקון עמוק של חוסר הסימטריה המשפחתית יכול להביא שקט ושלום בית.

בגלל זה, באופן פרדוקסלי, הנצחון של מפלצת הבאבאדוק בסוף הסרט — לקבל מקום של קבע והכרה בתא המשפחתי — הוא דוקא אופטימי. ההתמקמות שלו במרתף הבית מסמלת את הצטרפותו לתת ההכרה המשפחתי (מאז "פסיכו" של היצ'קוק, מרתף הבית מזוהה עם משכנם של מפלצות תת ההכרה). כן, השד נמצא, וצריך ללמוד לחיות איתו. לב שבור הוא לב שלם.





גבירותיי ורבותי: מהפך

3 08 2014

זו רק ההרגשה שלי או שגם בעיניכם ביבי מנהל את ימות המלחמה באופן הרבה יותר שקול ומאופק (ושפוי) מהבלגאן שמאפיין את שלטונו בדרך-כלל? השאלה הזו מנקרת במוחי לאחרונה מפני שאני לא מעריץ גדול של ביבי ומזהה עצמי עם מחנה השמאל הישראלי (איזה כיף לכתוב את זה בלי התנצלות!!), אך לא יכול שלא להבחין שביבי התחיל סופסוף להעדיף אינטרסים לאומיים רחבים על פני פוליטיים צרים.

מעניינת אותי ההשוואה של ניהול המלחמה של ביבי כנגד החמאס מול זה של אהוד אולמרט כנג חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אין פה חומר למסקנות מדעיות או היסטוריות, אבל בהחלט אפשר לזהות תחושה או מגמה (וכבר כתבו זאת לפני): המחנה המתון בדרך-כלל (דוגמת אולמרט) מנהל מלחמות באופן אגרסיבי, והמחנה האגרסיבי (דוגמת ביבי) מנהל מלחמות באופן מתון.

אבל אם בעתות מלחמה מחנה השלום ממהר לשלוף בעוד שהמחנה הניצי נעשה לפתע רפלקטיבי ושקול, הרי שבתחום הכלכלה המצב הפוך: מחנה הימין, שבישראל נתמך יותר על ידי השכבות החלשות, מקדם דווקא קבוצות אינטרסטים צרות (המתנחלים, ועדי עובדים) וכלכלה תחרותית ואגרסיבית (ביבי כמובן), בעוד שמחנה השמאל, המייצג שכבות מבוססות, נוטה דווקא להיטיב עם החלשים (עצירת האינפלציה בשנות השמונים, רבין והתמיכה בעיירות הפיתוח בתחילת שנות התשעים, הפעילות של מרצ בפריפריה לאורך השנים).

באופן לא מפתיע, הפוליטיקה הישראלית היא תמונת מראה הפוכה: ימין ניצי נלחם כיונה ושמאל יונה נלחם כנץ. ימין עממי מנהל כלכלה דורסנית, שמאל אליטיסטי מנהל כלכלה עממית.